במושגים אנושיים אין נחמה לגלות הנוראה ולסבל הבלתי-נתפס שפקד את העם היהודי; אולם הקב"ה, שהוא אין-סופי ובלתי-מוגבל, יביא לנו את המרפא והנחמה

לאחר שלושת שבועות האבל של 'בין המצרים' באה השבת זאת, שבת נחמו, ופותחת שבעה שבועות שבהם הקב"ה מנחם את עם-ישראל על החורבן והגלות, ומבטיח את הגאולה האמיתית והשלמה.

כשאנחנו מביטים לאחור, לאלפיים השנים של החורבן והגלות, לסבל האיום שעבר העם היהודי במשך השנים הללו, בוקעת ועולה השאלה: איך אפשר להתנחם על גלות נוראה כזאת? מה יכול להיות שווה-ערך לייסורים איומים ונוראים של אלפיים שנים? מה ינחם אותנו על שחיטות של עוללים רכים, על השפלות ורדיפות ששום אומה ולשון לא חוותה כמותן?

היה כדאי

לכן אומר הקב"ה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם". כלומר, זו אינה נחמה שביכולת בשר-ודם להשיגה. במושגים אנושיים אכן אין נחמה לגלות הנוראה ולסבל הבלתי-נתפס שפקד את העם היהודי באלפיים השנים שחלפו, אולם הקב"ה, שהוא אין-סופי ובלתי-מוגבל, הוא, בכוחו הגדול, יביא לנו מרפא ונחמה.

בנחמה עצמה יש שני סוגים. יש נחמה שהיא פיצוי על הסבל, אבל עדיין האדם אומר, שמצידו היה מוותר על הסבל ועל הנחמה גם יחד. ויש נחמה שאחריה אומר האדם, כי היה כדאי לסבול בעבור שמחת הנחמה.

למשל, אדם שמכוניתו נפגעה בתאונת-דרכים. לפעמים מנחמים אותו על-ידי תשלום הנזק, אבל אף-על-פי שבסופו של דבר משולם לו כל נזקו, עדיין הוא מוותר על הטורח ועגמת-הנפש. לעומת זאת, אם מנחמים אותו על-ידי קניית מכונית חדשה ומשוכללת יותר, כי-אז הוא שמח בדיעבד גם על התאונה, שכן הוא מרגיש שהתאונה עצמה הייתה דבר טוב וחיובי, בעקבות הנחמה.

הנחמה שעתיד הקב"ה לנחם את עם-ישראל תהיה נחמה כפולה, כפי שנפתחת הפטרת השבוע: "נחמו נחמו עמי" - לא זו בלבד שהיא תנחם ותפצה את עם-ישראל על הצער והסבל של שנות הגלות, אלא היא תהיה גדולה ונשגבה כל-כך, עד שנרגיש שהיה כדאי לעבור את מוראות הגלות בעבור טוב הגאולה.

נודה על הגלות

דבר זה מסביר מדוע עתידים ימי הצומות להתהפך לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים. לכאורה, כשתבוא הגאולה, צריכים הצומות להתבטל, משום שכבר לא תהיה סיבה לצום; אבל למה יהיו ימי חג וששון? אלא שכאשר נראה את נפלאות הגאולה ואת הטוב העצום שבו נזכה באותם ימים, יקבלו ימי החורבן משמעות שונה לחלוטין - אנו נראה בהם ימים שבהם נזרעה הגאולה, תאריכים שבהם החל לנבוט הטוב הנפלא ההוא, וממילא ייהפכו הימים הללו למועדים טובים.

המוח האנושי איננו מסוגל להבין זאת. איך ייתכן שנוכל לראות בגלות ובחורבן דבר טוב וחיובי? אבל כך ניבא ישעיהו הנביא (ישעיה יב,א): "ואמרת ביום ההוא, אודך ה' כי אנפת בי". כלומר, "ביום ההוא", בזמן הגאולה, נודה לקב"ה על ש'אנף' בנו, כביכול, על שכעס עלינו ונטש אותנו לרדיפות ולעינויים, לסבל ולהשפלה. אז נבין שכל זה היה כדאי!

הנחמה של הגאולה תהיה לא רק לעם-ישראל בכללותו, אלא גם לכל פרט ופרט. הקב"ה ינחם לא רק את כלל העם אלא גם כל יהודי שעבר את אימי הגלות. בזמן הגאולה יקומו לתחייה יהודי כל הדורות, ומי שסבל, עונה, הושפל ונרדף - יזכה לנחמה כפולה ומכופלת, עד שהוא-עצמו יודה לקב"ה לא רק על הטוב, אלא גם על הסבל שהצמיח את הטוב המופלא הזה.

ודווקא מתוך אמונתנו העזה בנחמת הקב"ה, גוברת ועולה הציפייה והתשוקה לגאולה האמיתית והשלמה, שתהיה השנה הזאת שנת הגאולה והנחמה האמיתית והשלמה.