נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1111- כל המדורים ברצף
	הגאולה לא תתעכב אף לא רגע אחד מיותר
	שליחות המאחדת עולם ואלוקות
	מראי-מקומות בעקבות רבותינו
	פרשת חיי-שרה
	השלוחים פועלים לחיזוק העולם
	"חסיד צריך לעשות עוד חסיד"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מתאים יותר לחפש מקור מאשר לומר כי זה על פי הוראה משמים... * אדמו"ר הזקן נשאל על מקורות בנגלה לחידושיו, והצמח צדק הקפיד על מראי-מקומות בכתביו –בכתב-ידו! * "בכוחו של רבינו הזקן", ניתן למצוא מקורות בנגלה למבואר בחסידות * חסידות עצמה מקור, אך אין הדבר פוטר מחיפוש מקורות * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חסידי יותר לציין מקור...

בהזדמנות העיד הרבי על עצמו (אגרות-קודש כרך ז' עמ' מט):

מנהגי... שכשמוציא הנני ענין בנגלה – לחטוף... ולחפש ביאור העניין בתורת החסידות, וכן לאידך גיסא...

כשהחל הרבי לציין מראי מקומות והערות למאמרי רבותינו עוד בתקופת חותנו, היה הדבר משום "חידוש" בעיני חלק מהחסידים, שלא הורגלו בכתיבת ציונים על מאמרי רבותינו נשיאנו. לחלקם הדבר אף הפריע מאוד, אולם הרבי לא יכול היה להמתין עד אשר יתקבל הדבר בשכלם, והמשיך בדרכו [ראה לדוגמא בספר על רש"ז גוראריה 'בכל ביתי נאמן הוא' (כפ"ח תשע"א) עמ' 203].

באחת הפעמים כותב הרבי (אגרות-קודש כרך כא עמ' קיז):

כשרואים במקור הרי כמה וכמה פעמים נתוסף הבנה גם בהענין בדא"ח... ובמוחש נראה בהגהות הצמח-צדק בדא"ח עד כמה נתיגע בזה.

ולפני-כן מקדים:

ומה שכותב אשר יש אומרים שאין נוגע כל כך למצוא מקור או מקום מאמר חכמינו-זכרונם-לברכה או דין שהובא בדא"ח כי זהו בעצמו המקור –  אני לא כן הוא עמדי ולא עוד אלא...

ולכאורה הוא גם חסידישער, לומר אשר ישנו מקור ואני לא מצאתיו מלומר שאני יודע שאין מקור והרבי חידש זה על-פי הוראה וכו'.

ראיות מחלק הנגלה

על תורתו של הצמח-צדק מתבטא הרבי בליל ה' דחג-הסוכות תשמ"ז (התוועדויות תשמ"ז כרך א' עמ' 270):

תורתו של הצמח-צדק "בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד" (כלשון חז"ל – סנהדרין כד,א). שכן דרכו להביא כמה וכמה פסוקים מתורה-שבכתב ומאמרי חז"ל מתורה שבעל-פה, תוך כדי ציון מקורם בגמרא ובמדרשים, במסכת פלונית וכו' (ציוני מראי-מקומות שנכתבו בכתב-יד קדשו, דלא כציוני המראי-מקומות שניתוספו בדורות האחרונים), כפי שרואים גם בהגהותיו, והוספותיו ללקוטי-תורה שנדפסו בחייו, ועל-אחת-כמה-וכמה בדרושי החסידות שלו.

וראה עוד בספר 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' רנט ובכמה מקומות.

אבל בהזדמנויות אחרות הדגיש הרבי שזו בעצם הייתה כבר דרכו של אדמו"ר הזקן. כך לדוגמה נאמר בהתוועדות י"ט כסלו תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה כרך א' עמ' 177):

רבינו הזקן היה מתבקש להביא ראיה על כמה-וכמה ענינים ומושגים בתורת החסידות – מחלק הנגלה שבתורה... (וראה שם בנושא השגחה-פרטית).

ועוד הביא הרבי (בהתוועדות יו"ד שבט תשל"ה – שם עמ' 388) דוגמה מנושא אודותיו נשאל אדמו"ר הזקן:

השאלה הייתה היכן המקור למה שכתב בתניא (ספל"ט. פרק מ' ועוד) שלימוד התורה צריך להיות באהבה ויראה דווקא ואם לאו אינו עולה למעלה. תשובתו מתיקוני זוהר (תיקון יו"ד – כה, ב) לא סיפקה את השואלים, והוא נתבקש להביא ראיה מחלק הנגלה שבתורה ואז הצביע על הגמרא במסכת פסחים נ,א.

דברים ברורים יותר אמר הרבי ביום שמחת-תורה תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 305 – 306):

וכידוע כמה סיפורים אודות אדמו"ר הזקן שהשיב לשואלים והראה להם את המקור לדבריו (בנוגע לכמה וכמה עניינים) בנגלה דתורה.

ובכחו של אדמו"ר הזקן – יכולים גם אנו לחפש ולמצוא את המקור בנגלה דתורה בנוגע לכל הענינים שבתורת החסידות. ומהמפורש נלמד על הסתום, היינו, גם כאשר לא רואים באופן גלוי (ובהשקפה ראשונה) את מקור הדברים בנגלה דתורה... וכאשר יתייגע בתורה אזי יקויים בו "יגעת ומצאת".

מטרת הציונים

ביום שמחת-תורה תשי"ט מבהיר הרבי (תורת מנחם כרך כד עמ' 143):

בכל פעם שמזכירים ומציינים למאמר מסויים, הכוונה היא אכן שיעיינו בו.

וכאן מתייחס הרבי בצורה גלויה לשיטתו בההדרת המאמרים:

בהנוגע לציון למאמרים, הנה מאז שהתחלתי להגיה את המאמרים, הנני מציין מראה-מקומות, מתוך כוונה שילמדו את המאמרים ביתר עיון, שכן לימוד ענין שלם על אתר, אינו דומה ללימוד הענין לאחרי שמעיינים גם במקומות אחרים שבו נתבאר הענין, וזוהי כוונת הציון למקומות אחרים – לעורר שיעיינו בהם, שעל-ידי-זה יהיה לימוד הענין ביתר עיון.

ובהמשך:

בין הציונים ישנם מראה-מקומות שב"מושכל ראשון" – בהסתכלות שטחית – לא בולטת שייכותם לענינים המבוארים בהמאמר, עד שילמדום בעיון היטב ותובן שייכותם למדובר, וק"ל.

ואכן, תקופה לא ארוכה לאחר-מכן, בחורף תש"כ (אגרות-קודש כרך יט עמ' קמו (וראה גם כרך כא עמ' תנו)), תבע הרבי מתלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' לפרסם פלפולים תורניים לא רק בתורת הנגלה אלא גם בתורת החסידות, ונימק זאת בעובדה הבאה:

אחרי לימוד של מספר שנים ("שנה ושנתיים ויותר") מצויה בידי תלמיד אפשרות – להורות, אשר נדבר בענין פלוני במקום פלוני ונמצא גם-כן במקום שני [שבודאי שעל-ידי המדובר במקום שני, ניתוסף בהסברה והבנה].

ובהתוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 2081 – הדברים נאמרו כנתינת תודה למהדירי 'ספר מאמרי אדמו"ר הזקן על מאמרי רז"ל':

וכלל זה ברור הוא – שכאשר ענין מסויים מתבאר במספר מקומות, יכולים וצריכים ללמוד ענין נוסף מכל מקום ומקום שבו נתבאר הענין, על-פי הכלל (חגיגה ג,א. ירושלמי שם פ"א ה"ה) "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש"...

ותבוא עליהם ברכה על שלא הסתפקו במראה-מקום אחד, אלא ציינו כמה מראי-מקומות, שכן כל מראה-מקום מסייע ומוסיף בהבנת העניין.

[דוגמאות מהערותיו של הרבי למאמרי רבותינו נשיאינו חב"ד – בהם דיוקים מפליאים – נאספו במאמרו של הרב יוסף ברוך הכהן פרידמן ב'כפר חב"ד' גליון 67 (ערב ראש השנה תשמ"ג) עמ' 22-23, 17, ומשם בספר 'ימי מלך' כרך ב' עמ' 805-815].

לא לפחד מ'חידושים'...

בהתוועדות ש"פ האזינו תשכ"ז (תורת מנחם כרך מח עמ' 37) מתבטא הרבי התבטאות בלתי שגרתית כל-כך:

ידוע מה שנאמר בשל"ה (כמובא כמה-פעמים בתורת החסידות, אף שתורת החסידות עצמה היא גם מקור).

ובדומה לזה בהתוועדות שבת-קודש פרשת תצוה תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 1341):

אדמו"ר הזקן אינו זקוק ל"מראי-מקומות" – אין זה עניינינו אם היו לו הוכחות לכך ממה שנאמר בקבלה או ששמע ממשה רבינו שקיבל מסיני או ששמע מעצמות ומהות!...

הבנת הדברים מתאפשרת לאור דברי הרבי בהתוועדות יום שמחת-תורה תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 306):

וזאת למודעי: מובן ופשוט שאין מה לפחד לומר שהבעל שם טוב ושאר נשיאי החסידות חידשו ענינים נוספים, ופשיטא שאין מה לפחד להתנהג על-פי הוראתם אך ורק מפני שהם אמרו כך (ללא מקור בנגלה דתורה) – כפסק דין הרמב"ם... שאפילו "מנהגות"... של גדולי ישראל... הן בגדר מצות עשה ומצות לא תעשה... אלא בהוספה לזה מוצאים את המקור לדבריהם גם בנגלה דתורה, לפי שכן הוא רצונו של הקב"ה...

כמו כן אומר הרבי בשיחת שמחת-תורה תשי"ב (תורת מנחם כרך ד' עמ' 53):

אף שראוי לקבל את דברי אדמו"ר הזקן גם ללא מקור בנגלה דתורה, הרי האמת היא שעניין זה... לא רק מרומז אלא גם מפורש בנגלה דתורה...

דברים אלו מזכירים את דברי הרמב"ן (בפירושו על התורה שופטים יז, יא): "כי רוח השם על משרתי קדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול". וכבר הבאנו את שכתב הרבי לר' אהרן חיטריק, כשמצא מקור לגרסת רבינו הזקן בכת"י ראשונים:

תשואת-חן, לא יאונה לצדיק כל און.

וכך כותב המאירי בחיבורו מגן אבות סוף הקדמה:

"ראוי לכל הבא לערער, כי לא נעלם מן האבות הקדומים והחכמים הראשונים, אשר צפרנם טובה מכרסנו, טעם במנהגם, וטוב לו שיתלה הענין בחסרון ידיעתו משיתלהו בחסרון האבות הקדומים, אשר יד תבונתם רחבה ונסבה למעלה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

ובשו"ת מהר"ם פדואה סימן עח:

לא זו הדרך להשען על בינתינו ולבטל מנהג קדום אך צריך לבקש בכל עוז למצוא סמך ליישב אותו, וככה עשו כל קדמונינו כאשר מצאו מנהג של תמהון כו'.

חסידות עצמה – מקור

במקום אחר (הערות וביאורים אוהלי תורה נ.י. גליון תתקמט ש"פ וישלח י"ד כסלו תשס"ח עמודים 24-25), כתבתי לבאר בדרך אפשר את גישת הרבי:

בהקדם הידוע מה שאמר ר' הלל מפאריטש (ראה התוועדויות תשמ"ז כרך ד' עמ' 28) שאמירת מאמר על ידי הרבי היא בבחינת מתן תורה, כנתינתה מסיני, על ידי עצמותו-ומהותו יתברך. ועל דרך זה סיפור החסידים אודות השקלא-וטריא שהתנהלה בין ר' הלל לצמח-צדק בפירוש המאמר של הצמח-צדק. וכששאלוהו הייתכן שתהיה לו שקלא-וטריא עם הרבי – בעל המאמר – בפירוש המאמר שלו?! השיב: שאצל הרבי עצמו יש חילוק בין אמירת המאמר שאז הוא כנתינתו מסיני, מה-שאין-כן כאשר לומד את המאמר לאחרי אמירתו, שאז יש מקום לשאת-ולתת כו'. ואדרבה – מהדרכים שהתורה נקנית בהם הוא "פלפול התלמידים" וכו'.

כך גם אפשר לומר בנדון שלנו – שניתן ויש מקום לחפש מקורות אחרי קבלת הדברים!

דוגמה נוספת:

כ"ק אדמו"ר מגדיר (תורת מנחם כרך לג עמ' 389 הערה 75) את אופן כתיבתו של הספר 'לקט יושר' – הנהגותיו של בעל תרומת הדשן:

כמו חסיד שכותב הנהגותיו של רבו, שלכן אינו כותב טעמים על ההנהגות (שזהו ענין בפני עצמו, ואינו שייך לספר זה).

והנה, הרבי ערך את מנהגי חב"ד אחרי שרשמם ברשימותיו, ציין להם מקורות, מראי-מקומות ומקבילות וכו'. וכן חיפש יסודות בהלכה למנהגי חסידים וכו'. וכל זה בא להדגיש שני פרטים חשובים – ובשני הקצוות:

א) מחד, בעצם, חסידות ורבותינו נשיאינו הם עצמם מקור (גם אם לא ידוע לנו, ואף כשכן ידוע לנו מקור).

ב) מאידך, מוטלת עלינו חובת היגיעה והחיפוש אחרי המקורות (באם ישנם) בבחינת "יגעתי ומצאתי" ובמיוחד למנהגים והוראות שנזכרו בדא"ח.

אמנם, גם כאשר נמצא מקור, אם בשל"ה או במקום אחר שבחסידות ובמיוחד בשיחות כ"ק אדמו"ר הפליאו בערכו וכו' – הדגיש כ"ק אדמו"ר כי בעצם חסידות עצמה היא מקור.

ועוד יש לבאר בזה: כי כאשר מדובר בעניינים עיקריים, שהם עצם מעצמה של תורת החסידות, אין צורך למקור! ולדוגמה: גם ספר התניא שהוא "לקוטי אמרים" ו"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים כו'" הרי דרך לימודו אינה לעיין במקורות (לחפש מה מופיע לפני כן ברמב"ם או בשל"ה וכו', שזהו ענין בפני עצמו) אלא ללמדו כפי שהוא, כפי שהיא שיטה אלוקית מבוארת ומבוססת בפני-עצמה – אף שכמובן לפרטים רבים מתוכה יש מקורות וכו', וק"ל.

ותן לחכם ויחכם

בשיחות חג-הסוכות תשנ"ב (התוועדויות תשנ"ב כרך א' עמ' 110-111) מזכיר הרבי בעניין האושפיזין:

שכבר דובר בארוכה אודות ענינים אלו בשנים שלפני זה, וכבר נדפסו הדברים ובתוספת ציוני מראי-מקומות, כך שיכולים לעיין בפנים ואותיות מחכימות... ולכן אין צורך באריכות הדברים, אלא מספיק גם הדיבור בקיצור וברמז ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

לפי הנחה אחרת (שיחות-קודש תשנ"ב כרך א' עמ' 133) התבטא הרבי:

וכמדובר כמה פעמים בזה, וחלק מהדברים הודפס גם-כן עם המראי-מקומות, ששם יש גם הוספות בעניינים אלו, וכל-אחד-ואחד יכול לחדש בזה..

בהזדמנות נוספת (המלך במסיבו כרך א' עמ' רלג; תורת מנחם כרך נד עמ' 5) נדרש הרבי לנושא הבכייה בעשרת ימי תשובה – והגיב:

דובר כבר בארוכה בעניין זה אשתקד וישנם הנחות ומראה-מקומות!...

בשולי שיחת מוצאי ש"פ לך לך תשל"ח (לקוטי שיחות כרך כ' עמ' 309 הערה 69) ציין הרבי:

...ש(כמדובר כמה-פעמים) המדובר בשיחות אליבא [הוא לפי] דיעה אחת – אף-על-פי שאין הפסק-דין כן – על-דרך הביאור ב'לקוטי-תורה' (נצבים מה, סוף עמוד א) בענין שופר יעל פשוט, ועוד...

באחד המענות שציין הרבי על גיליון מכתב עורכי השיחות – חברי "ועד להפצת שיחות" הוא כותב ('נלכה באורחותיו', נ.י. תשנ"ו, עמ' 238):

חזרתי וכמה פעמים על המובן ופשוט מצ"ע [=מצד עצמו]: ההערות – הן הערות ולא פס"ד [=פסקי-דינים] או בירור הענין ומכל הצדדים ומכל הספקות שיכולים להסתעף  מזה. – (ובריבוי מקומות גם פנים הלקו"ש [= ה'לקוטי שיחות'] כוונתו להתחיל ולבאר צדדי הענין ולאו דוקא לפס"ד [=לפסק דין] ולמסקנא סופית ומוחלטת).

...עפכהנ"ל [=על פי כל הנזכר לעיל] – יציינו לכהנ"ל (גם להאחרונים). ועוד.

וידגישו שזה רק בתור-הערה וכו'. וה"ז [=והרי זו] דרכו דהמנ"ח [= של ה'מנחת חינוך'] בפירושו ברוב המצוות.