את הסיפור המרטיט הזה סיפר הרב יהושע-משה אהרונסון, שהיה רבה של סאנוק (בפולין), ולאחר המלחמה עלה ארצה והיה חבר לשכת הרבנות בפתח-תקווה. הוא סיפר זאת בתשובה לשאלת הסופר ר' יהושע אייבשיץ, מחבר 'בקדושה ובגבורה', על מידת הדבקות בקיום המצוות במחנות-המוות. בין השאר סיפר:

הדבר שאפיין ביותר את יהודי הונגריה היה התמימות והפשטות שבהם. הכרתי אז באושוויץ אסיר אחד. עם בואו ראיתי מיד שהוא תלמיד-חכם גדול. הוא גורש לאושוויץ עם שני בניו – בחורי-חמד. התברר כי היה רבה של הקהילה וייטצ'קה, ושמו הרב ישראל-אפרים-פישל ראטה.

התרשמתי מאוד מגודל בקיאותו ודבקותו בלימוד התורה, אולם בדבר אחד לא יכולתי להזיזו מדעתו– הוא לא האמין שאושוויץ הוא מחנה-השמדה. הרב התמים האמין – כרבים ממגורשי הונגריה – שנשותיהם וילדיהם, שהופרדו מהם, נמצאים בכעין מחנה-הבראה, שבו הם נהנים מתנאים טובים, על-פי תפוקת-הייצור של קרוביהם הגברים באושוויץ. ניסיתי לשכנעו כי אלה דברי הבאי והמלצתי לו לנהוג חיסכון בכוחותיו (קצב העבודה של יהודי הונגריה, עם בואם לאושוויץ, היה רצחני). הרב מווייטצ'קה לא נתן אמון בדבריי.

ערב אחד, כעבור זמן, ניגש אליי הרב – מצומק, רגליו נפוחות וכל-כולו פצע וחבורה – ולוחש לי כי הוא חש שכוחותיו אוזלים וככל הנראה לא יחזיק מעמד זמן רב. שאלתו הייתה אם אוכל לעזור לו במשהו, לייעץ לו איך לשרוד.

לעזור?! לייעץ?! חייכתי בעגמומיות, מה כבר אוכל לעזור?! אני עצמי בקושי גררתי את רגליי הנפוחות ורק במאמץ רב טיפסתי אל דרגשי.

בשוכבי על הדרגש נכנס בדיוק הקאפו של 'קומנדו הנדסה'. בחור מלינצ'יץ, לשעבר אברך חסידי ובן-ישיבה. הוא נהג להיכנס מדי פעם בפעם לבלוק שלנו כדי להביא דבר-מה לקרוב משפחתו, הרב חיים-משה לוונטאל הי"ד. 'קומנדו הנדסה' הייתה אחת המחלקות הטובות ביותר באושוויץ. עבדו בה בסך-הכול שמונה-עשר איש בעלי ידע טכני-הנדסי. אוכל היה להם בשפע.

פתאום נצנץ בי רעיון. קראתי לקאפו. הוא התקרב אליי, מפגין את מדי האסיר המגוהצים שלו (שלא כמו הסמרטוטים שלבשנו אנו). אמרתי לו: "למדת פעם ש'יש קונה עולמו בשעה אחת'". סיפרתי על מצבו של הרב ראטה, העובד בסחיבת אבנים, וכי ברור לי שלא יחזיק שם מעמד יותר מיום-יומיים. "אולי", אמרתי לו, "זכית למשרתך אך ורק כדי שתוכל לעזור ליהודי גדול זה".

זמן רב היסס הקאפו, התעטף בשתיקה, ולבסוף אמר: "טוב, אני מוכן להסתכן. מחר אעביר את הרב ל'קומנדו הנדסה' שלי".

כעבור כמה ימים במחלקה החדשה התאושש הרב מווייטצ'קה. נהניתי בראותי אותו מתאושש, כאילו נולד מחדש. גם במראהו החיצוני השתנה, והוא נראה כאדם בריא לגמרי. לא זו בלבד: גם שני בניו הצעירים התחזקו והבריאו בזכות מצרכי-המזון שאביהם הצליח להגניב אליהם. הייתה לי קורת-רוח רבה מהזכות שנפלה בחלקי להיות שליח לדבר-מצווה.

ערב אחד, בשובי מעבודתי, עייף, שבור ורצוץ, התפרץ לבלוק שלנו הקאפו מ'קומנדו הנדסה'. מעולם לא ראיתיו נסער וכועס כל-כך. דין-תורה רוצה הוא. תובע הוא לדין-תורה את הרב ראטה. על מה? שאלתי בחרדה.

"על מה?!", השיב הוא ברתחה ודבריו פרצו בשטף: "קיבלתי עליי סכנה כבדה ביותר כאשר העברתי את הרב ראטה ל'קומנדו' שלי, אף-על-פי שאינו מהנדס. מדוע הסכמתי להסתכן כל-כך? – כדי שיהיה לי פתחון-פה בעולם האמת לבוא ולומר 'הצלתי נפש מישראל! הצלתי רב גדול בתורה!'. והרב שלנו, מה הוא עושה? אינו טועם מהמרק המזין של המטבח ומתעקש להתקיים רק מפרוסת לחם יבשה. אם לא ישתה את המרק, ימות. ובכן, מדוע לי להסתכן למענו? החלטתי כי אם לא יתייצב עמי לדין-תורה, מחר בבוקר אחזירו ל'קומנדו האבן'".

כל ניסיונותיי לשכנע את הקאפו לוותר על דרישתו עלו בתוהו. "כאן?! בגיהינום של אושוויץ אתה רוצה לערוך דין-תורה?!", אמרתי לו. אך הוא בשלו – דין-תורה הוא דורש.

לא היה מנוס אלא לזמן את הרב מווייטצ'קה לדין-תורה, כדרישת הקאפו. הקאפו שב על טענותיו ועל איומו. דברי הרב היו קצרים בתכלית: "איני מסכן את בריאותי; די לי בלחם שאנו מקבלים, ואין כל סיבה שאוכל טרף; 'לא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא' [=אדם אינו מניח היתר ואוכל איסור]".

מצבי היה עדין ביותר: מצד אחד, הרב צדק. מצד שני, ידעתי כי אם לא אניח את דעת הקאפו, יממש את איומו. לבסוף הצלחתי להוציא מהרב התחייבות כי אם יורע מצבו הבריאותי, ויהיה בכך צורך – ישתה ממרק הטרפה. מידה לא פחותה של מאמץ נאלצתי להשקיע כדי לשכנע את הקאפו להסתפק בכך. הרב מווייטצ'קה נשאר ב'קומנדו הנדסה' עד סוף המלחמה ובזכות זה שרדו גם שני בניו.

לדאבוני הגדול, התמוטט הרב ראטה ביום השני של 'מצעד המוות' המפורסם, באושוויץ, שארגנו הרשעים הארורים בטבת תש"ה.

 (תודתנו לשולח הסיפור, בצירוף פרטים משלימים - יצחק גרשוני, קרני-שומרון)