אנו חיים במציאות של גלות, מציאות מעוותת ובלתי-נכונה. הגלות פושטת צורה ולובשת צורה. פעם היא מתפרצת בדמותם של מחנות-שמדה ופעם בדיפלומטיה עוינת

יש המביטים במידה מסויימת של לגלוג ביהודים שומרי תורה ומצוות, המקפידים לשמור בתקופה זו על מנהגי אבלות. הלוא כבר יש לנו מדינה עצמאית, צבא חזק, טכנולוגיה מתקדמת; מה לנו ולאבל על חורבן בית-המקדש לפני כאלפיים שנה?

אבל שוב ושוב מתברר, כי אף-על-פי שלכאורה אנחנו מדינה ככל המדינות, בכל-זאת התייחסותו של העולם כלפינו שונה במידה בולטת ובלתי-הגיונית. רק בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת, אם מישהו שכח לרגע: בית-המשפט הבין-לאומי בהאג קבע שהקמת גדר הביטחון היא מעשה בלתי-חוקי! השופטים הנכבדים אפילו לא טרחו לציין כי הסיבה להקמת הגדר היא השאיפה למנוע מהמרצחים לגדוע חיים של אנשים, נשים וטף – כי בעיני העולם הנאור זכות ההגנה העצמית אינה שמורה לעם היהודי.

גינויים לקרבן

ראינו לאורך השנים את ההתגייסות הקולקטיבית של העולם נגדנו. מעולם לא התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם כדי לגנות את מעשי הרצח המחרידים בחוצות ערינו או כדי לאיים בסנקציות נגד מדינות הנותנות תמיכה לטרור; אבל על כל פעולה של הגנה עצמית מצידנו ספגנו גינויים אין-ספור.

היחס הזה בולט כל-כך אפילו בעולם הצבוע שלנו. יש סכסוכים במקומות שונים בעולם, אבל בשום מקום אין התייצבות חד-צדדית כל-כך לטובת צד אחד כשם שהעולם מתייצב כאן לטובת הערבים.

על-פי כל היגיון היה צריך להיות מצב הפוך. אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מדינה קטנה, מוקפת משטרים רודניים או פנאטיים, שרבים מהם מדברים בגלוי על השמדתה. מבחינת התרבות, הערכים, הטכנולוגיה - העולם המערבי קרוב לישראל לאין-ערוך מלאש"ף. אבל תמיד העולם מתייצב לימין אש"ף ותמיד נגדנו. איך אפשר להסביר זאת?

אם תרצו, זה אחד מביטוייה של הגלות, זו שהחלה לפני כאלפיים שנה, עם חורבן בית-המקדש. מאז ועד היום אנו חיים במציאות של גלות, מציאות מעוותת ובלתי-נכונה. הגלות פושטת צורה ולובשת צורה. פעם היא באה לידי ביטוי בגזרות שמד, ופעם בפוגרומים. פעם היא מתפרצת בדמותם של מחנות-השמדה ופעם בדיפלומטיה עויינת. אבל בבסיסה היא נשארת גלות - מצב שבו העם היהודי נרדף, מושפל, אינו זכאי למה שזכאי לו כל עם אחר.

לא להתרשם מהעולם

מה משתמע מזה? קודם-כול, שצריך לייחל לגאולה האמיתית. צריך להתאבל על החורבן ולצפות לגאולה. אסור להסתפק בשום תחליף ולא להתנחם בשעות של חסד. עלינו לזכור שכל עוד לא באה הגאולה האמיתית והשלמה, עדיין הגלות המהותית בתוקפה עומדת.

דבר שני שעלינו לזכור, שהעולם הוא בבסיסו נגדנו. אם חפצי חיים אנו, מוטב לנו שלא להתרשם מהעולם אלא לעשות מה שטוב ונחוץ לנו. אל נשלה את עצמנו ש'הינתקות' תביא לנו את אהדת העולם. אולי נקבל מחמאות ליום אחד, אבל מיד יתעצם הלחץ בדבר ההמשך: עקירת עוד ועוד יישובים ביש"ע, הגולן, בירושלים, ואף לשיבת הפליטים. העולם לא ינוח ולא ישקוט, ותמיד יתייצב לימין אויבינו.

כל אימת שאנו מנסים לעמוד על שלנו, מאיימים עלינו בעימות. שיהיה ברור: אם ניכנע, לא נמנע את סכנת המלחמה, אלא לכל היותר נדחה אותה לזמן-מה, כשבינתיים אנו מאבדים עוד עמדה. מבחינה זו, דווקא הכניעה מקרבת את סכנת המלחמה, שכן היא מגבירה את הפיתוי לתקוף אותנו, לאחר שנחלשנו ונסוגונו מעוד שטח שחשיבותו הביטחונית גדולה מאוד בעת מלחמה.

אלה החיים בעולמנו האכזר. השינוי האמיתי יהיה רק בבוא הגאולה. עד אז צריך להחזיק מעמד.