מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1088- כל המדורים ברצף
	לכל יהודי חלק בתורה, ומכל יהודי לומדים הוראה
	ברכת התורה על 'תורה חדשה' שילַמד הקב"ה
	עקיבות ברסלב בתורתו של הרבי
	פרשת נשא
	"משה קיבל תורה מסיני"
	"שניאורסאָהן, אורחים באו לבקרנו"
	הלכות ומנהגי חב"ד

שבת "נשא" פועלת הרמה והתנשאות נוספת גם על מעלת ההרמה וההתנשאות שבמתן-תורה * מעלת האחדות האמיתית כשהיא כוללת בתוכה התחלקות לדרגות שונות, כפי שהיה במתן תורה וכן על-ידי קרבנות הנשיאים * כיצד ניתן לפרש "ותן חלקנו בתורתך" על כל יהודי, כאשר ישנם כאלו שבגדר "לא ידע מאי קאמר"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. פרשת נשא היא לעולם בסמיכות לחג השבועות. – פרשת במדבר, אף שלעולם קורין אותה קודם עצרת¹, הרי לפעמים מוסיפים וקורין גם פרשת נשא לפני עצרת; מה שאין כן פרשת נשא היא לעולם בסמיכות לחג השבועות, אלא, שבסמיכות זו יכולה להיות בב' אופנים – לפני חג השבועות, או לאחרי חג השבועות, כבקביעות שנה זו

ולכן יש להתעכב על הקשר ושייכות פרשת נשא לחג השבועות, ובזה גופא – מעלת קביעות שבת פרשת נשא (שבו קורין כל הפרשה כולה, ז' קרואים, כולל גם ההפטרה וברכותיה) לאחרי חג השבועות.

[ולהעיר, שאף שבדיעבד יוצאים ידי חובת קריאת התורה בקריאת כל פרשה בתורה², הרי זה רק בדיעבד, ולא עוד, אלא שגם אז צריכים למצוא עצה כדי לתקן החיסרון, על-ידי זה שקורין בשבת הבאה ב' פרשיות וכיוצא בזה, ואילו מעיקר הדין צריך להיות הקריאה המיוחדת ושייכת לשבת זה דוקא, כמובן וגם פשוט].

והעניין בזה:

"נשא את ראש" – הוא עניין של הרמה והתנשאות גם בבחינת ה"ראש" (ועל ידו – בכל הגוף).

ועל-פי זה, כאשר יום השבת שלאחרי חג השבועות הוא בפרשת נשא – אזי העלייה והשלימות ("ויכולו") שפועל יום השבת בענייני חג השבועות היא באופן של "נשא", הרמה והתנשאות.

ב. ובעומק יותר:

עניין "נשא" שייך לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – מכיוון שבו נעשה אמיתת ושלימות עניין ההרמה וההתנשאות, כדאיתא במדרש³  שבמתן-תורה בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, עד כדי כך, שמציאות התחתון, דבר גשמי, מתרומם ומתנשא להיות חפצא דקדושה.

וכמבואר בכמה מקומות⁴  החידוש שנפעל במתן תורה לגבי קיום המצוות על-ידי האבות לפני מתן תורה – שקיום המצוות לפני מתן תורה לא פעל קדושה בדבר הגשמי שבו נעשית המצווה, שלכן, כאשר אברהם אבינו הוצרך להשביע את אליעזר בנקיטת חפץ, לא היה בידו חפץ של מצווה, ובמילא, הוכרח לומר לו "שים נא ידך תחת ירכי"⁵ [אף שזהו היפך הצניעות, וכפי שמצינו⁶  אצל רבינו הקדוש שמעולם לא הוריד ידו למטה מאבנטו כו'], מכיוון שלא היה לו חפץ של מצווה מלבד מצוות מילה שנצטווה עליה; ורק במתן תורה נתחדש שעל-ידי קיום המצווה נעשה הדבר הגשמי, תפילין מזוזה וכיוצא בזה, חפצא דקדושה.

ועל-פי זה מובן גם העילוי המיוחד בקביעות שבת פרשת נשא לאחרי חג השבועות – שמלבד ההרמה והתנשאות שנפעלה בחג השבועות, ניתוסף עוד יותר בעניין ההרמה וההתנשאות בשבת פרשת נשא, הרמה והתנשאות בתכלית העילוי והשלימות.

ולהעיר, הן אמת שיש גם מעלה בקביעות פרשת נשא לפני חג השבועות, שבאים למתן תורה מלכתחילה באופן של הרמה והתנשאות, אבל אף-על-פי כן, בקביעות שנה זו מודגש בעיקר מעלת קביעות פרשת נשא לאחרי חג השבועות, שאז ניתוסף עוד יותר בעניין ההרמה וההתנשאות, כי: כשקורין פרשת נשא לפני שבועות, הרי זה הרמה וההתנשאות כפי ששייך לפני (החידוש ד)מתן-תורה (בשנה זו), מה שאין כן כשקורין פרשת נשא לאחרי שבועות, הרי זה הרמה והתנשאות כפי ששייך לאחרי מתן-תורה, באין ערוך לגמרי, ולא עוד, אלא, שההרמה וההתנשאות היא באופן של הוספה ועליה לגבי ההרמה וההתנשאות ב"זמן מתן תורתנו".

ג. והנה, הקשר ושייכות פרשת נשא לחג השבועות הוא לא רק מצד תוכן כללות הפרשה, המודגש בשמה, "נשא", אלא גם מצד תוכן העניינים הפרטיים שבפרשה:

א) פרשת נזיר כמדובר⁷ [. .] קשר ושייכות עניין הנזירות ל"זמן מתן תורתנו" – כי: תוכן עניין הנזירות הוא שנעשה קדוש, "קדוש יהיה"⁸, "קדוש הוא לה'"⁹, ש"מאיר הארה ממש ומתלבשת בשערות שלו"¹⁰ ועד ש"נזר אלקיו על ראשו"¹¹ כפירוש התרגום "כלילא דאלקה", עניין הכתר כו'. ועניין זה הוא על דרך ובדוגמת פעולת מתן תורה – שדבר גשמי נעשה חפצא דקדושה.

ויש להוסיף, שבעניין הנזירות מודגש גם ההוספה ועילוי יום השבת לגבי "זמן מתן תורתנו" – כי: "הנזירות הוא נדר.. שנאמר¹² כי ידור נדר נזיר וגו'"¹³, והרי אחד החילוקים שבין נדר לשבועה – ש"נדרים חלים על דברי מצווה ושבועות אין חלות על דבר מצווה", מכיוון ש"הנשבע אוסר עצמו.. וכבר עצמו מושבע מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה", מה שאין כן  בנדר¹⁴. ונמצא, שבנוגע לנדר שייך עניין של הוספה גם לגבי מתן תורה – על דרך ובדוגמת העילוי וההוספה דיום השבת לגבי "זמן מתן תורתנו".

ב) בהמשך הפרשה – בשיעור דיום הש"ק – מדובר אודות הסך-הכל של קרבנות הנשיאים, "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי  ישראל וגו' זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"¹⁵, שבעניין זה מודגשת אחדותם של כל ישראל, כדאיתא במדרש¹⁶ ש"העלה עליהם כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וביום אחרון".

והשייכות לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – מכיוון שעניין מתן תורה נפעל על-ידי הקדמת אחדותם של כל ישראל, כמו שכתוב¹⁷ "ויחן שם ישראל נגד ההר", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"¹⁸, ואיתא במדרש¹⁹ "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".

ויש להוסיף, שמעלת האחדות – הן במתן תורה, והן בקרבנות הנשיאים – היא תוך כדי הדגשת חילוקי הדרגות, שאז האחדות היא באופן נעלה יותר: במתן תורה – משה מחיצה לעצמו, אהרן מחיצה לעצמו, כהנים מחיצה לעצמם כו'²⁰, וביחד עם זה, עומדים כולם "כאיש אחד בלב אחד". ובקרבנות הנשיאים – "נשיא אחד ליום ונשיא אחד ליום"²¹ (ולא כולם יחדיו), וביחד עם זה, "העלה עליהם כאילו הקריבו ביום ראשון וביום אחרון".

ולהעיר, שעל דרך זה מצינו גם בימי הפורים, שאז "קיימו וקבלו היהודים"²², "קיימו מה שקיבלו כבר" (במתן תורה), קבלה מאהבה (היפך עניין "מודעה רבה לאורייתא")²³ – שעניין זה היה לאחרי הקדמת אחדותם של ישראל, "ישנו עם אחד (למרות היותו) מפוזר ומפורד בין העמים"²⁴ "מנער ועד זקן טף ונשים (חילוקי דרגות, וביחד עם זה) ביום אחד"²⁵. ובעניין זה מודגש גם עניין של עילוי והוספה לגבי "זמן מתן תורתינו", "קיימו מה שקבלו כבר" – על דרך ובדוגמת העילוי דיום השבת שלאחרי זמן מתן תורה.

ג) בסיום וחותם הפרשה – "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו' וידבר אליו", לימוד התורה של משה מהקב"ה, שבזה מודגש הקשר והשייכות לכללות עניין "זמן מתן תורתנו".

ויש לומר , שהעניין "ובבוא משה גו'" לאחרי סך-הכל של קרבנות הנשיאים, הוא – על דרך ובדוגמת כללות עניין מתן-תורה לאחרי הקדמת אחדותם של ישראל, כנ"ל.

ד. ומסיום פרשת נשא ("ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'") באים ללימוד פרקי אבות במנחת שבת, אשר, בשבת זה מתחילים פרק ראשון דאבות – "משה קבל תורה מסיני", שעניין זה היה ב"זמן מתן תורתנו". כלומר, שגם בסיומו של יום השבת (לאחרי הקריאה בפרשת נשא), במנחת שבת, מודגש עוד הפעם העניין דמתן תורה – "משה קיבל תורה מסיני".

והמשך המשנה – "משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'" עד סוף כל הדורות, שכן, מה שנזכר במשנה [רק] עד "אנשי כנסת הגדולה", הרי זה על דרך "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר²⁶ זכר צדיק לברכה"²⁷, ודוגמתו בנדון דידן, הואיל והזכיר את אנשי כנסת הגדולה, מוסיף מיד ש"הם אמרו כו'", אבל, עיקר כוונת המשנה לבאר את סדר השתלשלות התורה – "משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'" לכל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות.

וזוהי גם ההוראה שלוקחים משבת פרשת נשא שלאחרי חג השבועות – שלאחרי קבלת החלטות טובות ב"זמן מתן תורתנו" להוסיף בלימוד התורה, הרי, בשבת פרשת נשא שלאחרי זה יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, באופן של הרמה והתנשאות, בכללות עניין מתן תורה, כאמור, "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", "משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'" לכל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות.

ה. ובאותיות פשוטות – בנוגע למעשה בפועל:

על כל אחד ואחד להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, עד ללימוד התורה בתכלית השלימות – לחדש בתורה²⁸, "לאפשא לה"²⁹, על דרך ובדוגמת חידושו של תלמיד ותיק, אשר, עם היות שנאמר למשה מסיני³⁰, הרי זה גם חידוש שלו, שכן, עניין זה נאמר למשה רבינו באופן של כלל, ואילו חידושו של התלמיד ותיק מתבטא בכך שמוציא ומגלה פרט מסוים מתוך הכלל, שגם זה עניין של חידוש³¹ .

ועד כדי כך מודגש החידוש שבדבר – שרק הוא יכול לגלות חידוש זה. כידוע³² בעניין "ותן חלקינו בתורתך", שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק מסוים בתורה ("חלקנו") שרק הוא לבדו יכול לחדש ולגלות [דאם לא כן, לא שייך לומר "חלקנו", מכיוון שיורש (לא רק חלק בתורה, אלא) כל התורה כולה. "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"³³], וכאמור, עניין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, שהרי כל אחד ואחד מישראל אומר בסיום תפלת העמידה (ג' פעמים בכל יום, וביום השבת – ד' פעמים) "ותן חלקנו בתורתך".

ו. אמנם, עדיין יש מקום לשאלה ותמיהה:

הייתכן לומר שכל אחד ואחד מישראל יכול לחדש בתורה, "ותן חלקנו בתורתך" – מכיוון שעל-פי הלכה ישנם כאלו שהם בגדר ד"לא ידע מאי קאמר" [לא רק בדורות הקודמים³⁴ אלא גם בימינו אלו, שלכן, נקבע הדבר בשולחן ערוך שיש בו רק הלכות השייכות בזמן הזה]. הרי בודאי שאינם מסוגלים לחדש בתורה?!

והביאור בזה:

מלבד עניין לימוד התורה ישנם גם הוראות התורה, תורה מלשון הוראה³⁵, ובזה גופא – לא רק הוראות מלימוד התורה, אלא גם הוראות שלמדים מענייני הנהגה כו', על דרך מאמר רז"ל³⁶ אודות הלימוד מהנהגתו ושיחתו של רבן גמליאל, וכיוצא בו.

ומובן, שגם ההוראות שבתורה מהווים עניין חשוב בתורה, ואדרבה – "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה"³⁷, היינו, שהגדלות דתלמוד ("תלמוד גדול") אינו בעניין הלימוד, כי אם, בעניין המעשה דוקא (כמבואר בהל' תלמוד תורה לרבינו הזקן³⁸).

ועל-פי זה, בנוגע לחלק ההוראה והמעשה שבתורה, שייך עניין "חלקנו בתורתך" אפילו אצל פשוט שבפשוטים ש"לא ידע מאי קאמר" – כי:

כאשר רואה אצל פלוני (רבו שלמדו אל"ף בי"ת וכיו"ב) איזו הנהגה טובה, הידור מצווה כו', שמוצא חן בעיניו, מתחיל גם הוא לעשות כן, ולא עוד, אלא, שעניין זה נעשה אצלו באופן ש"זהיר טפי".

ועד כדי כך, שממנו יראו וכן יעשו גם אלו הגדולים ממנו בידיעת התורה³⁹, כפי שידע איניש בנפשי', שהנהגתו של יהודי פשוט בעניין של הידור מצווה וכיו"ב – מצד מעלת הפשיטות והתמימות שבו (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בריבוי מקומות) – פועלת ומשפיעה ביותר, ועל דרך זה בנוגע להנהגתם של ילדים קטנים, שמתנענעים בתפלתם מתוך חיות והתלהבות כו' – שיש לזה השפעה גדולה ביותר על הגדולים, כפי שרואים במוחש.

ונמצא, שבעניין זה נעשה היהודי הפשוט ל"מחדש בתורה" (בחלק ההוראה והמעשה שבה), כך, שגם אצלו שייך עניין "חלקנו בתורתך".

ז. והמעשה הוא העיקר – שכל אחד ואחד ינצל את העילוי והשלימות דיום השבת שלאחרי חג השבועות להוסיף בכל ענייני העבודה של "זמן מתן תורתנו", כולל ובמיוחד – לימוד התורה, עד לחידוש בתורה, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה.

והנתינת-כח לזה – ממשה רבינו, כאמור, "משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'", שהנהגתו כ"רועה נאמן", שנותן לכל אחד ואחד לפי ערכו, בדוגמת רועה צאן ש"מוציא את הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר מוציא הבחורים שהיו אוכלין עשב הקשה", כדברי המדרש⁴⁰ בנוגע לאופן הנהגתו של דוד המלך במרעה הצאן, שלכן, בחר בו הקב"ה לרעות את עמו, כמו שכתוב⁴¹ "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו", ועל דרך זה בנוגע למשה רבינו, "אף משה לא בחנו אלא בצאן . . הרכיבו על כתפו . . כך חייך אתה תרעה צאני ישראל"⁴⁰.

ולהעיר גם מהשייכות המיוחדת דחג השבועות לא רק למשה רבינו, "משה קבל תורה מסיני", אלא גם לדוד המלך ש"מת בעצרת"⁴², וכן לבעש"ט שנסתלק ביום ראשון דחג השבועות⁴³ (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה⁴⁴), אשר, הצד השווה שביניהם הוא – רועי ישראל.

ח. ויהי רצון שבקרוב ממש יקוים היעוד⁴⁵ "הקיצו ורננו שוכני עפר", "משה ואהרן עמהם"⁴⁶, ביחד עם דוד מלכא משיחא, וכן הבעש"ט (ג' הרועים), ביחד עם כל צדיקי ונשיאי ישראל, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ביחד עם כל בני ישראל – בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

כולל גם הגאולה על-ידי הקב"ה, כאמור, ש"אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו", ולא עוד, אלא גם הגאולה של הקב"ה, כביכול, כמו שכתוב⁴⁷ "ושב ה' אלקיך את שבותך", "והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות"⁴⁸.

ואז יהיה גם חידוש בכללות העניין דמתן תורה – "תורה חדשה מאתי תצא"⁴⁹ .

וכל זה – בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ובקרוב ממש, לא רק במהרה בימינו, אלא באופן ש"לא עיכבן המקום כהרף עין", תיכף ומיד ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא ה'תשמ"ז. התוועדויות ה'תשמ"ז, חלק ג, עמ' 451-457)

_____________________

1)    רמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"ב. טוש"ע או"ח סתכ"ח ס"ד.

2)     ראה פתחי עולם ומטעמי השלחן או"ח הל' קריה"ת סקל"ה סק"ו. הל' שבת סרפ"ב סקכ"ב. וש"נ.

3)     תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

4)     ראה לקו"ש ח"ה ע' 79 ואילך. וע' 88 ואילך. ח"ח ע' 58 ואילך. חט"ז ע' 212 ואילך. ועוד.

5)     חיי שרה כד. ב.

6)     שבת קיח. ב.

7)     שיחת יום ב' דחג השבועות סכ"ה ואילך.

8)     פרשתנו ו, ה.

9)     שם, ח.

10)   דרמ"צ קה, א.

11)   שם, ז.

12)   שם, ב.

13)   רמב"ם ריש הל' נזירות.

14)   רמב"ם הל' נדרים פ"ג ה"ו.

15)   פרשתנו ז. פד ואילך.

16)   במדב"ר פי"ג,ט. פי"ד,יג. הובא בלקו"ת פרשתנו כט,סע"ב.

17)   יתרו יט, ב.

18)   פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

19)   ויק"ר פ"ט ט. דא"ז פ' השלום. וראה גם תנחומא באבער יתרו ט.

20)   פרש"י יתרו שם, כד.

21)   פרשתינו שם, יא.

22)   אסתר ט,כז.

23)   שבת פח, א.

24)   אסתר ג, ח.

25)   שם, יג. וראה סה"מ תש"ח ע' 118.

26)   משלי יו"ד, ז.

27)   פרש"י ר"פ נח. וראה פרש"י וירא יח, יח.

28)   ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. אגה"ק סכ"ו (קמה, א).

29)   זח"א יב, ב. תו"א מקץ לט,ד.

30)   ראה מגילה יט, ב. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252.

31)   ראה בארוכה לקו"ש שם ע' 253. וש"נ.

32)   ראה לקו"ש חי"ג ע' 118 ואילך.

33)   ברכה לג,ד.

34)   ראה תו"א מקץ מא,א.

35)   ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית, זח"ג נג, ב.

36)   עירובין סד, ב. סוכה כא, ב.

37)   קידושין מ, ב. וש"נ.

38)   פ"ד ה"ב-ג.

39)   ולהעיר ממחז"ל "הלכתא מאי א"ל פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות ספ"ו).

40)   שמו"ר פב, ב.

41)   תהלים עח, עא.

42)   ירושלמי פ"ב ה"ד. חגיגה פ"ב ה"ג. הובא בתוד"ה אף עצרת – חגיגה יז, א. רות רבה פ"ג, ב.

43)   לקו"ד ח"א לב,א.

44)   שיחת יום ב' דחגה"ש בתחלתה.

45)   ישעי' כו, יט.

46)   ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.

47)   נצבים ל. ג.

48)   מגילה כט, א. הובא בפרש"י עה"פ.

49)   ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.