המדרש מספר שהקב"ה בחר במשה רבנו להיות מנהיג ישראל בעקבות אירוע שהתרחש כאשר שימש רועה הצאן של יתרו חותנו. יום אחד ברח גדי מהעדר, ומשה הלך אחריו עד שהגדי הגיע לברֵכת מים ושתה ממנה. נשא משה את הגדי על כתפיו והשיבו לעדר. אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייךָ, אתה תרעה צאני ישראל".
הסיפור הזה מעורר תמיהה גדולה. הלוא הסיבה האמיתית לבחירה במשה נבעה ממעלת נשמתו הגדולה. מוסבר בתורת החסידות כי מעלתו של משה היא, שנשמתו היא נשמה מעולם האצילות, שאף בירידתה למטה נשארה במדרגתה העליונה. וכי המבחן לנשמה גבוהה כזאת הוא רחמנות על גדי שבורח מן העדר?
להשיב את הניצוץ
ההסבר הוא על-פי דברי השל"ה שהתורה מדברת בעולמות העליונים ורומזת בעולמות התחתונים. יש הסבורים שהתורה מדברת על דברים פשוטים, שקרו בעולם הזה התחתון, אלא שטמונים בהם גם רמזים לדברים עליונים. מלמדנו השל"ה שההפך הוא הנכון: התורה, במהותה, מדברת על דברים בעולמות העליונים, והעניינים משתלשלים משם גם לאירועים גשמיים בעולם הזה.
את הסיפור על משה והגדי יש להבין במשמעות רוחנית. הגדי הבורח מייצג ניצוץ של קדושה ש'ברח' מעולם האצילות, נפרד ממקורו האלוקי, ועכשיו צריך להחזירו בחזרה לעולם האצילות. כאן היה מבחנו האמיתי של משה רבנו.
ירידה לצורך עלייה
לפני משה עמדה הברירה – להישאר במקומו ובמדרגתו הרוחנית בעולם האצילות ולהתעסק עם כל ה'עדר', ולא להשפיל את עצמו בעבור ניצוץ אחד ש'ברח'; או 'לרוץ' אחרי אותו ניצוץ ולהשיבו אל מקורו האלוקי.
משה רבנו, שבעצם מהותו טבועה מידת הרחמים, בחר בדאגה לאותו ניצוץ יחיד, והלך בעקבותיו. או-אז גילה שירידה זו של הניצוץ היא לצורך עלייה, כדי 'לשתות מים', שעל-ידי אותה ירידה ישיג דבר שלא היה לו קודם לכן. החלטה זו של משה רבנו הוכיחה שהוא ראוי להיות מנהיג ישראל.
רחמי הקב"ה
משמעות הדברים בשפה פשוטה: רחמנותו של צדיק אינה דומה לרחמנותו של אדם מן השורה. מכיוון שהצדיק דבק בקב"ה, גם מידת הרחמים שלו דומה למידת הרחמים של הבורא, שברא את העולם באופן של "ורחמיו על כל מעשיו". כשהוא רואה חיסרון כלשהו בעולמו של הקב"ה, הוא חש כאילו זה חיסרון שלו.
נמצא שבסיפור על מידת הרחמים של משה רבנו באה לידי ביטוי מידת הרחמים של הקב"ה, המרחם על כל ברואיו, וזה עניינו של רועה ישראל אמיתי.
(התוועדויות תשמ"ו כרך ג, עמ' 647) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
