נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1068- כל המדורים ברצף
	הנשמה עצמה אינה שייכת לגלות
	מ"הבאים מצרימה" ל"גאולת ישראל"
	דינים שנלמדו מרבקה בת השלוש!
	פרשת שמות
	נשמה חדשה
	הלכות ומנהגי חב"ד

מה למדים מסיפור חוני המעגל, והשוואה לדברי הרב אברהם בן הרמב"ם * "אם בפרט אחד אינו מציית - הוא אינו מקושר".. וכדי לפעול על הזולת יש לוותר על העניינים האישיים * כיצד יומתקו דברי המכילתא לאור ביאורו של הרבי? * האם ניתן לחדש בתורה בניגוד לפירושי הקדמונים? * ומה נכון לעשות בכסף 'מיותר'?... * מסדרת יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

סיפור חוני המעגל

בהתוועדות שבת פרשת תשא תש"מ (שיחות קודש תש"מ כרך ב' עמ' 370 ואילך) הביא הרבי את המסופר במסכת תענית (יט, א במשנה ושם כג, א בגמרא) ובמגילת תענית (פי"ב) על חוני המעגל שפעל את ירידת הגשמים ["ובפרט שסיפור זה הובא במשנה, ובברייתא (שהובאה בגמרא), ובמגילת תענית שעניינה הלכות" – שם סעיף כ (עמ' 386)], אלא שהורדת הגשמים על-ידו היתה - לא כפי שהיה אצל רשב"י על ידי אמירת תורה - אלא על ידי תפילה (ראה שם סי"ט, עמ' 384-385).

ההוראה הנלמדת מכך הסיק הרבי, להוסיף בעבודת התפילה!

גם בהתוועדות ש"פ צו תש"ל (שיחות קודש תש"ל כרך א' עמ' 652) התייחס הרבי לסיפור זה ולמד – שמבלי הבט על העובדה שבמשך שלוש שנים לא ירדו גשמים, בכל זאת לא התפעלו וביקשו, כי ידעו אשר בידו של הקב"ה הכל, והוא יתברך רצה שבשעה שיהודי זקוק למשהו יפנה אליו, ואז יוריד לו הקב"ה גשמים וימלא כל משאלות לבו. כך הדבר גם בעבודת כל אחד ואחד, שאין להתפעל מקשיים ואי-הצלחות, כי סוף סוף יצליח וכו'... עיין שם.

ולהעיר, שהרב אברהם בן הרמב"ם במאמרו המפורסם על אגדות הש"ס וכו', ב"הדרך השלישי הוא המעשה שנלמד ממנו עיקר מעיקרי האמונה" – מביא מעשה-סיפור זה ברוח הדברים האמורים, כדלהלן:

"כמו שאמרו במסכת תענית מעשה שאמרו לחוני המעגל.. הנה המעשה הזה יורה על אמתת אמונה נכונה שהוא יתברך שומע בקול עבדיו הצדיקים ועונה אותם בצר להם.. ונאמר על ידי הנביא אז תקרא וה' יענה ואומר יקראני ואענהו".

והחידוש בדברי הרבי לכאורה הוא:

בפשטות היה זה דווקא בכוחו של חוני המעגל וצדקותו המיוחדת לפעול את ירידת הגשמים, שלכן פנו אליו יהודים שיתפלל עליהם [וראה בר"ן (תענית שם) שחוני היה בטוח בתפילתו שתיענה ואכן ירדו הרבה גשמים], אבל מנין שזהו בכוחו של כל אחד ואחד מישראל לפעול כך אצל הקב"ה?

ואולי התשובה מצויה בדבריו של חוני עצמו "בניך שמו פניהם עלי מפני שאני כבן בית לפניך" ו"נשבע אני כו' עד שתרחם על בניך". ועיין חידושי-אגדות למהרש"א שכוונתו היתה שלא מפני גדולתו פנו אליו להתפלל עבורם אלא מפני שהוא כבן בית הרגיל לעמוד לפני הקב"ה (וראה ברכות לד, ב. אבן עזרא במדבר יב, ז), כי באמת הכול הוא עבור בני ישראל, ולכן על ידי תפלה ניתן לפעול. ונראה שכוונת הרבי לומר, שחוני המעגל פתח את הצינור וסלל את הדרך בעבור כל אחד ואחד, שגם הוא יוכל לפעול, על כל פנים מעין זה, אצל הקב"ה כו'.

ציות מוחלט

ב'ספר השליחות' (קה"ת תשמ"ז) עמ' 77-78 הובאו דברי הרבי לגבי היציאה ל"שליחות":

אחרים . . מנסים להסביר לעצמם . . כי אין הדבר נורא אם בפרט אחד לא מצייתים, כיון שבאופן כללי הוא חסיד ומקושר - האם על-ידי זה שאינו מציית בפרט אחד, ייהפך לבלתי מקושר?

ידוע פסק הדין בנוגע ל"מומר לדבר אחד", שאף על פי שבכל התורה הולכים אחר הרוב . . אף על פי כן נקרא מומר לדבר אחד וכו'. . רצון אינו ניתן לחלוקה . . אפילו פרט אחד . . ואם אינו רוצה לעשותו . . הרי הוא מורד במלכות..

לכאורה, דברים חריפים ביותר. אבל באמת הוא רעיון מפורש כמעט ב'שערי-תשובה' לרבינו יונה (שער ראשון פיסקא ו'), שם נאמר כך:

"כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע [=מסויים], ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעוונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) מומר לדבר אחד ואת פושעים נמנה, וגדול עוונו מנשוא, כי, אם יאמר העבד לרבו, כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה. ועל העניין הזה נאמר (דברים כז, כו) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם". ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה אמרו 'אשר לא יקים לעשות', ולא אמר אשר לא יעשה אותם".

השפעה במסירות-נפש

כך התבטא הרבי בשיחת שבת הגדול תשכ"ז (תורת מנחם כרך מט עמ' 270 - וכן הוא גם ב'ספר השליחות' קה"ת תשמ"ז, עמ' 255):

כאשר נותנים ליהודי שליחות לפעול עם יהודים נוספים אין לו לטעון שקודם כל עליו לסיים את כל עניניו, להתפלל וכו', לאכול ולשתות.. ורק כאשר לא יהיה לו יותר מה לעשות.. אזי "יעשה טובה" וידבר עם יהודי נוסף, כדי לבצע את שליחותו;

כדי לפעול על הזולת – עליו להניח את כל עניניו הצדה, כך שגם בשעה שהוא רעב וצמא.. הרי הוא מנתק את עצמו מתוך מסירות-נפש, ופונה לעסוק עם הזולת, ואז יצליח לפעול עליו.

לכאורה יש להצביע על מעין מקור בדרך אפשר לקביעה זו:

מסופר בגמרא תענית כד, ב: רב פפא גזר תענית ולא ירדו גשמים, חלש ליבו, טעם דבר מה, ביקש רחמים ולא ירדו גשמים. אמר לו רב נחמן: אם כבודו יאכל עוד מנה מן הדייסא, כמו שאכל – ירדו גשמים. ומפרש רש"י שם: "ולחוכא קאמר ליה הכי משום דטעים ברישא והדר בעא רחמי" [=לגחך עליו אמר כן משום שאכל תחילה ואחר-כך התפלל]. חלשה דעתו ואחר כך התפלל וירד המטר.

ולאור זה יש לפרש מה שבהמשך ובסמיכות ממש, מביאה הגמרא כמה משבחיו של רבי חנינא בן דוסא, אשר השבח הראשון הוא שבכוחו פסק הגשם ובכוחו ירדו גשמים – ובסיום מובא ש"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".

כלומר:

דווקא על ידי העדר ההתעסקות בצרכי עצמו, כוחו גדול יותר לפעול. וכפי שגם ביאר הרבי בשיחת שבת פרשת פקודי תשכ"ז (שם עמ' 157-156), שעניין "ונפקדת" - חסרונו של דוד דווקא, הוא הגורם שיהיה נזכר על ידי כך ביתר שאת - "יפקד מושבך". כי על ידי שמתבטל ממציאותו, נעשה שליח של הקב"ה, ואז יש בכוחו לפעול וכו'.

ואכן מפורש הדבר במסכת תענית ריש פרק ב' (טו,א), ושם: עמדו בתפלה, מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם (משמע דהוא עני ואין לו מחיה בביתו –רש"י). ואולי קשור הדבר במה שנאמר "זבחי אלקים רוח נשברה וגו' ".

והנה כל המקורות שצויינו עוסקים בעיקר בביטול האדם כדי לקבל מן שמיא, אבל פשוט שכן הוא גם בעבודה עם בשר ודם. שהרי כל זמן שאדם בא מתוך שובע ודישון עצמי כו', אין זה דברים היוצאים מן הלב ולכן גם קשה שיפעל, וכפי שאמר הרבי שם בשיחת שבת-הגדול (בתחילת הדברים, עמ' 269):

וטעם הדבר שכאן התפעלו בכורי מצרים כל-כך, הוא לפי שבני-ישראל דיברו עמם בדברים היוצאים מן הלב (שנכנסים אל הלב ופועלים פעולתם – ראה ספר הישר לרבינו תם שער יג. הובא בשל"ה סו, א), ועד – מתוך מסירת נפש. וק"ל.

לחדש בתורה מבלי לסטות

בליקוטי שיחות חלק יז (עמ' 349) מאריך הרבי בעניין פירושי התורה ותוכן דבריו הק', שמצינו בכמה וכמה משניות במסכת אבות פירושים רבים מגדולי ישראל (כרש"י, רמב"ם, מחזור ויטרי ועוד - עד לגדולי האחרונים), שפירשו באופן שונה ואפילו הפכי מהפירושים שבאבות דרבי נתן, ואף עודדו את תלמידיהם להתעמק ולחדש וכיוצא-בזה. כמובן כל זאת בתנאי מוחלט שהדברים יתאימו לכללי ודרכי לימוד התורה, מתוך זהירות אמתית בכבוד גדולי התורה, וזהירות הכי גדולה שלא לגלות פנים בתורה שלא כהלכה ופסק דין, וכן הלאה [תוכן הדברים בקצרה ראה גם תורת מנחם (תשט"ז) כרך יז עמ' 62].

ולהעיר שמצינו יסוד זה - האפשרות לחדש בניגוד למדרשים - בין השאר גם בפירושו של האור החיים הק' בפירושו על-התורה, אשר טרח להדגיש יסוד זה כמה פעמים:

א) בהקדמה לפירושו כתב: "לפעמים אמשוך בקסת הסופר בפשטי הכתובים בדרך משונה מדרשת חז"ל, וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק ח"ו על הראשונים אפילו כמלא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי תורה לעובדה ולזורעה אור זרוע לצדיק . . רק לדבר הלכה אל אשר יהיה שמה הרוח אשר תיכנו ראשונים, אחריהם לא ישט[ה] [ובדפוסים שלפנינו: ישנו]".

ב) בראשית (א, א אופן ג): "דע כי רשות נתונה לנו לפרש נתיבות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן".

ג) ויגש (מו, ח ד"ה ואלה שמות): "ולא יקשה בעיניך שיהיה פירושינו היפך דברי חז"ל כי כבר הודעתיך כי בפשטות התורה שאין הלכה יוצאת מהם, הרשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש".

ד) מצורע (יד, לה): "והגם שדרשו חז"ל לדרוש הכתובים בסדר זה, אף על פי כן כל עוד שנוכל ליישב הדרשה בסדר הכרחי - הוא יותר נכון, ובזה הרווחנו את שלנו . . וכבר כתבתי כמה פעמים, כי רשות נתונה לנו לדרוש הפסוקים בכמה פנים, משונים מדבריהם ז"ל, כל שמתיישבים הפסוקים על נכון, כל שאין הפכיות דברי חז"ל בהלכות.

ה) האזינו (לב, א): והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שע' פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנוגד לדבריהם, כל שאין הניגוד בדבר הלכה.

[וראה גם בראשית (א, ט) אחרי שהביא ה'פרקי דרבי אליעזר' כתב: "וזה משונה מפירושנו, זה דרך דרש, ודרכנו דרך פשט והכתוב יכוין לכל"].

אבל עם זאת מדגיש ה'אור החיים' בהקדמתו לתורה גם את הצד השני - היינו שהדבר מחוייב להיות מיוסד על כללי חז"ל:

"גם שלא לבדות מדעת אנוש דברים חדשים אשר לא שערום נוחלי תורה מפה אל פה, אלא על פי הקדמותיהם אשר קבלו דלי מדלי אשר דלה לנו איש האלקים מהם יקחו הקדמותיהם בני תורה לעמול ולעשות מסילת הכתובים". עיין שם.

מה למדים מהנהגת רבקה?

בלקוטי שיחות כרך ט"ו עמ' 170 נאמר:

והגם שרבקה היתה בגיל שלוש בת דעה הרבה יותר מילדה בגיל שכזה - כפי שנוכחים בבירור מהמאורעות עם אליעזר שדייק במעשיה - ומטעם זה נדרשה דעתה והסכמתה לשידוך ועד שנלמד מכאן ש"אין משיאין את האשה (סתם, גדולה) אלא מדעתה"...

ויש לציין שהדיוק במעשיה, הוא לא רק לגבי שידוכין ונישואין, אלא גם בשאר עניני הלכה, כמו לדוגמא ההלכה בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן סי' קסז סעיף ט': שאף "שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואחר כך ואכלת ושבעת", "אבל לשתות - אדם קודם, כמו שמצינו ברבקה שאמרה שתה וגם לגמליך אשקה".

ו'באור-החיים' הקדוש על הפסוק (חיי שרה כד, יט) כתב: "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב . . שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך את עצמו, ויש לך לדעת כי דוקא באין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או כשיש צער, קודם יש לחוש לצערו ואחר כך לבהמתו, ולזה כששאל האיש "הגמיאיני נא מעט מים" (פסוק יז) הרגישה הצדקת כי צמא למים הוא ומצטער היה, לזה אמרה לו שתה וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא, ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב[ה] כי בגדר זה שאינך מצטער אתה צריך להקדים".

וראה עוד פרטי דינים שנלמדו מסיפור זה באחרונים כגון: א) מי שאינו בעל הבהמה - אינו חייב להקדים מזונותיה למזונותיו מפני שהגמלים לא היו של אליעזר (תשובת בעל אמרי אמת מגור בספר פסקי תשובה סי' שמח). ב) כשהמזון אינו של בעל הבהמה רשאי להקדים מזונות חבירו למזונות בהמת חבירו, ואף בעל הבהמה - רשאי להקדים ולאכול ממזון שחבירו מגיש לפיו טרם שנתנו אוכל לבהמתו, שלכן רבקה נתנה לאליעזר מים לשתות טרם נתנה לגמליו, ואף אליעזר שתה מן המים לפני הגמלים.

ג) הקדמת מאכל הבהמה למדור האדם - "גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" - קודם מאכל לבהמה ואח"כ מדור לאדם (וראה תורת משה להחת"ס עה"פ שם כה). ועוד. [וראה כתב סופר סי' לב; שד"ח ערך אסור לטעום ועוד].

קרבן פסח ועקידת יצחק

בלקוטי שיחות כרך ט"ז פרשת בא (ג) בביאור פירוש רש"י על הפסוק (יב, ד) והיה לכם למשמרת - "ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים . . היה רבי מתיא בן חרש אומר . . ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה...", מקשה הרבי (כקושיית השפתי חכמים) שהרי בדברי רבי מתיא בן חרש אין לכאורה תירוץ לשאלה "מפני מה הקדים . . ארבעה ימים"?

ומבאר הרבי שהתירוץ לכך הוא בסיום פירוש רש"י - "ושהיו שטופים באלילים, אמר להם משה כו' משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה". כלומר: מכיון שהיה צורך לבטל את המצב של "שטופים באלילים", לכן נצטוו בני-ישראל לקחת את העבודה-זרה של מצרים על מנת לשוחטו, ולא לשוחטו מיד, אלא להחזיקו אצלם מספר ימים לפני השחיטה.

מדוע היתה הלקיחה ארבעה ימים דווקא לפני השחיטה? - גם זאת מצינו ברש"י (וירא כב, ד) ששהייה של ארבעה ימים היא אות וסימן לעשיית דבר מתוך ישוב הדעת, שהרי אברהם יצא לדרכו לקיים את הציווי על עקידת יצחק מיד למחרת היום שנצטווה, ויום השלישי של הליכתו בדרך היה יום הרביעי לציווי. ועל כך אומר רש"י "כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום, וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו לא היה עושה" כו'. עד-כאן תוכן דברי קדשו בשיחה.

ולאור ביאורו זה של כ"ק אדמו"ר יומתק מה שנאמר במכילתא על הפסוק (יב, יג) וראיתי את הדם - "היה ר' ישמעאל אומר: והלא הכל גלוי לפניו . . ומה תלמוד לומר "וראיתי את הדם"? אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם. 'וראיתי את הדם' - רואה אני דם עקידתו של יצחק שנאמר (וירא כב, יד) 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'", שלכאורה, מהי השייכות בין קרבן פסח ועקידת יצחק?

והביאור בזה: "בשכר מצוה שאתם עושים" ו"דם עקידתו של יצחק" - מסירות נפשם של בני ישראל לעשות קרבן פסח התבצעה בדיוק כמו מסירות-הנפש  שקשורה בעקידת יצחק, היינו מתוך הכרה ברורה, התבוננות וישוב הדעת, ולאחר ארבעה ימים כנ"ל. וק"ל.

העדפות נכונות בהוצאות שמחות

בהתוועדות מוצאי-שבת-קודש פרשת משפטים תשל"ט ('אשכילה בדרך תמים' עמ' 149) התבטא הרבי:

יש לך כסף "מיותר"? - תן זאת לצדקה לזכות הרך הנימול או להכנסת כלה [במקום לנסוע, דוקא מעבר לים, להשתתף בברית, חתונה או תנאים של קרובו, בן דוד או חבר כיתה]...

בדומה לכך מצינו במענה הרבי מכ' טבת תשכ"א (כפר חב"ד גליון 1186 עמ' 29) לגבי בזבוז כסף בחתונות:

והאומנם מחוייב הנני להיות חלק מהצרמוניה ושתונצח אחר-כך באלבום בשביל המזכרות בכלל ושמחירו - סכום המספיק להחזקת כתה גדולה בישיבה במרוקו במשך שישה חודשים ויותר..

וראה גם התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 1083 (וכן בכמה מכתבים ב'שערי צדקה').

ויש להעיר מעין זה משו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה סימן לט, שכתב:

"על מה שנהגו לשרוף בגדים עליו בל"ג בעומר והם עוברים בל תשחית . . וחושבין ההמון שמצוה הם עושים . . ואני ערב להם שאם היו לוקחים אותו ממון והיו מפרנסים עניי ארץ-ישראל בזה שיותר היה ניחא לרשב"י והנאה לו והנאה לעולם".

(ואמנם מן המשיבים על טענה זו (הובא בשדי-חמד - נעתק ב'המועדים בהלכה' (לרש"י זוין עמ' שג), שאכן מי ש"ירצה להעלות על המוקד בגד יקר - הממונים מודיעים כי לא נכון לשרפו במדורה, [אלא] ומקדישו ומוכרים אותו ומחלקים ממונו לעניים לכבוד צדיק").