חיים הביט במרבדי החיטה הזהובים, שנפרשו למלוא האופק, בשדות המניבים שליד העיר זליכוב שבפולין, ונשם אל ריאותיו את ריח הקציר. "לאן החיטה מיועדת?", התעניין אצל הפועלים שעסקו בקציר החיטה ובהעמסתה על עגלות.
"ללברטוב", ענו הפועלים, "שם יטחנו אותה".
"עד לברטוב?", תמה חיים.
הפועלים משכו בכתפיהם. "אין באזור טחנת קמח, ואין ברירה אלא לנסוע ללברטוב".
הבעת השתאות עלתה על פניו של חיים ורעיון נצנץ במוחו. אך לפני זמן נועץ ברבו, הצדיק רבי יעקב-צבי מפוריסוב, באיזה עסק לשלוח את ידו. הוא מיהר לנסוע ללברטוב, נכנס לטחנת הקמח ותהה על קנקנה.
בראש מלא תכניות שב חיים אל רבו. הרבי שמע את הרעיון שבפיו והשיב: "אם ביררת שבכל הסביבה אין טחנת קמח, ייתן השם ותצליח במעשי ידיך".
כשברכת הרבי עמו יצא חיים לברלין וקנה מכונות להקמת טחנת קמח. כעבור כמה שבועות הגיעו המכונות, וחיים התהלך בחדווה בין הפועלים העמלים על הקמת הטחנה. בעיני רוחו כבר ראה את ההצלחה הצפויה לה.
ואכן, הטחנה המתה מלקוחות. איכרי האזור שיוועו לטחנת קמח קרובה, והחיטה זרמה אל הטחנה ללא הרף.
אולם הצלחת היהודי הייתה לצנינים בעיני אדון הכפר השכן, שהיה שונא ישראל. הלה ירש מאביו טחנת קמח, אך מעולם לא הפעילהּ והיא הייתה מושבתת כל השנים. הצלחתה של טחנת הקמח החדשה מילאה אותו קנאה.
כעבור זמן קיבל חיים זימון למשפט בגין הסגת גבול. חיים נדהם: הסגת גבול?! מתי פעלה כאן טחנת קמח?! אם לא דיי בכך, השופט קבע כי עד בירור העניין יש לסגור את טחנת הקמח.
חיים היה שבור ומדוכא. חלומו התנפץ לרסיסים. הוא לא תלה תקוות בבית המשפט, שכן השופטים ודאי ייטו לרעתו. כספו אזל והלך מיום ליום, עד שנאלץ לבקש את רחמיהם של אחיו. מדוכדך ושבור היה חיים, והדבר פגע בבריאותו עד שנפל למשכב.
כשראה שאפסה כל תקווה מיהר אל רבו, הצדיק מפוריסוב. בדמעות שטח את סיפור נפילתו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
האזין הצדיק לדברים רוב קשב, וכשסיים חיים לתנות את צרותיו אמר לו: "התורה אומרת 'ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו, ומצא כדי גאולתו'. פירוש הדברים הוא, שכאשר ליהודי אין גואל המסייע לו, כי-אז הקב"ה עצמו מתגייס לעזרה, בבחינת 'השיגה ידו'".
הוא סיפר לחסיד הכאוב את סיפורם של זוג יהודים שבאו אל המגיד מקוז'ניץ וביקשו שיסייע להם להיחלץ מצרה גדולה. במפתיע דרש מהם הצדיק סכום עתק. האישה כעסה ואמרה לבעלה בחורי-אף: "השם יתברך יסייע לנו גם אם לא ניתן לו אף פרוטה אחת!". למשמע הדברים קרא המגיד בשמחה: "עכשיו, כשהבנתם שהקב"ה הוא המושיע – נושעתם!".
"גם אתה", אמר הצדיק מפוריסוב לחיים, "בטח בה' והוא יושיעך".
יצא חיים מחדרו של הרבי מהורהר. "הלוא תמיד ביקשתי את עזרת הבריות", ערך בליבו חשבון נפש נוקב, "שכחתי לבטוח בקב"ה". הוא שב לביתו מחוזק ומעודד.
הגיע יום המשפט. חיים נסע לוורשה, התייצב באולם בית המשפט וחיכה לתחילת הדיון.
תחילה נשא את דבריו התובע, אדון הכפר. הוא דיבר בשחצנות ובלעג על היהודי העלוב שניסה לגזול את פרנסתו, כאשר הקים טחנת קמח בסמוך לטחנה שלו, הפועלת כל השנים. לא היה לו כל קושי לספר לשופטים סיפורי בדים על הטחנה המצליחה שניהל ברוב כישרון, עד שהגיע חיים והחל להסיג את גבולו.
הוא סיים בדרישה להעניש את חיים בכל חומרת הדין, כדי להרתיע אחרים מלעשות מעשים כאלה, וירד מהדוכן בארשת חשיבות ובגו זקוף.
כעת הגיע תורו של חיים להשמיע את עמדתו. הוא קם על רגליו, מתוח וחיוור, כחכח בגרונו וברר את מילותיו. אך בטרם השמיע הגה נשמע לפתע קול מירכתי האולם: "כבוד בית המשפט, אנא עצרו!".
כל הנוכחים הסבו את ראשיהם בהפתעה לעבר דלתות האולם. גבר לא-מוכר נכנס פנימה, מתנשף במהירות ומנופף בידיו. "אני מבקש להיות סנֵגורו של חיים. אני שכנו של אדון הכפר הניצב כאן, ואני מצהיר בזה שטחנת הקמח שלו מעולם לא הייתה פעילה. טענותיו על הסגת גבול הן שקר וכזב".
האורח הִפנה מבט נוקב לעבר אדון הכפר והרעים לעברו: "שקרן נאלח! כיצד אתה מעליל על היהודי הזה עלילות כזב! מימיך לא דרכת בטחנת הקמח שהוריש לך אביך!". סיים האיש את דבריו – סב על עקביו ונעלם כלא היה.
השופט הִפנה מבט זועף לעבר התובע, שנראה עתה אבל וחפוי ראש, ודרש את תגובתו. מראהו של האדון היה מעורר רחמים. פיקת גרונו עלתה וירדה חליפות, והוא נראה נדהם ומוכה הלם. השופט לא נזקק ליותר מזה כדי לדחות את העתירה.
במהרה שבו הקולות העולצים להישמע בטחנת הקמח של חיים, שזכר את דברי הצדיק מפוריסוב: "בטח בה', וממנו תבוא הישועה!". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
