חורף תשל"ד, הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. הדריכות טרם התפוגגה. עדיין מלקקים את הפצעים. האבֵדות הרבות, אלפי החללים והפצועים, משרים דוק של תוגה על הציבור בישראל.
יהודה עַצָבָה היה בין אלפי חיילי המילואים שגויסו למערכה בסיני. על-אף ההפתעה ונקודת הפתיחה הגרועה שממנה יצא צה"ל למלחמה, הצליחו כוחותינו להשיב מלחמה שערה, לעבור אל מעבר לתעלת סואץ ולכתר את צבאות האוייב.
הסכם הפסקת האש נחתם בל' בתשרי, אך יהודה וחבריו עדיין היו מגויסים. מתיחות כבדה עמדה באוויר, והיא לא תתפוגג במהרה.
הגיעו ימי החנוכה. ברחבי מדבר סיני החשוך הדליקו החיילים את נרות החנוכה בחנוכיות מאולתרות. תרמילי פגזים ובתוכם פיסות בד שנתלשו משקים, לצד חול ונפט, היו לנרות.
וכך בין הג'בלאות הוצתו השלהבות הקטנות והאירו את החושך. את אימת המלחמה החליפה האמונה בנצח ישראל.
יהודה עצבה שכב על אדמת המדבר, ואת מוחו מילאו מחשבות רבות. יציאת מצרים, מלחמות החשמונאים ביוונים, המלחמות באויבי ישראל בעת החדשה – כל אלו התחברו בעיניו לשרשרת אחת. הוא חש חוליה ברצף בן אלפי שנים.
באחד מערבי החנוכה נקרא יהודה בדחיפות למפקדה. המתינה לו משימה – לצאת לבסיס במרכז הארץ. יהודה מתניע את הרכב הצבאי, פולקסווגן דאבל-קבינה. לידו מצטופפים עוד שני חיילים.
דרך ארוכה מצפה להם במדבר. הם נוסעים בתוך חושך מוחלט. רק הפנסים מאירים את הדרך שלפניהם. קרוב לחצות הלילה, לאחר שגמאו מאות קילומטרים, הם מתחילים להתקרב ליעדם.
כבישי הארץ שוממים אף הם. גם כאן טרם שבו החיים לשגרה. "יש לי רעיון", מציע יהודה לחבריו. "ניסע אל ביתי בירושלים, נאכל משהו, נישן ונתרענן, ועם שחר נמשיך בדרכנו. מה דעתכם?".
שני החיילים מסכימים בשמחה. אחרי שהייה ארוכה כל-כך בתנאי שטח קשים – הגיע הזמן למנוחה ולמעט אווירה של בית. יהודה פונה לעבר ירושלים.
לפתע, ליד בית זית מעשה שטן, המנוע מתחיל להשמיע קולות משונים. הרכב מתקדם עוד כמה עשרות מטרים, ואז נעצר. תקלה.
"אוי לא", פולט יהודה. הוא מדליק את פנסי האיתות וניגש לפתוח את מכסה המנוע. כמה רגעים הוא נובר בקרבי המנוע, וכשהוא מאבחן את הבעיה – ליבו צונח בקרבו. רצועת המנוע נקרעה. "אני לא מאמין", הוא ממלמל בתדהמה, מביט סביבו בייאוש. "מאיפה אביא עכשיו רצועת מנוע חדשה? אין שום סיכוי לזוז מפה".
שני החיילים שאיתו שותקים גם הם. מה יעשו? אסור להם לנטוש את הרכב, המלא ציוד צבאי. מכשיר קשר אין ברשותם, ואין דרך להזעיק עזרה.
באין ברירה מחליטים השלושה להמתין לכלי רכב שיחלפו. מדי פעם מבליח רכב מהחשֵכה, אולם מעשה שטן – אין רכב עוצר.
השעה כבר שתיים וחצי אחרי חצות. "אין מה לעשות", אומרים החיילים זה לזה, "ניאלץ לבלות את שארית הלילה הקפוא כאן, בשולי הדרך". החלומות על ארוחה דשנה ושינה במיטה נגוזו. במקומם באו נקישות השיניים הרועדות מקור, מהעייפות הרבה ומהפחד מפני המשפט הצבאי הצפוי להם.
המצב בכי רע. לפתע, כלא מאמין, מבחין יהודה בשני אורות שכאילו יורדים מתוך השמים החשוכים. האורות מתקרבים והולכים, ולפתע עוצר לידם רכב פולקסווגן דאבל-קבינה חדש, זהה לרכב שלהם. התדהמה רבה.
הנהג פותח את החלון ושואל: "אפשר לעזור לכם?". יהודה מביט באיש כלא מאמין. יהודי מבוגר, עטור זקן לבן ולראשו מגבעת שחורה. "חבר'ה", הוא אומר להם, "מה קרה?".
"אנחנו זקוקים לעזרה", משיב יהודה בשפל קול, ובתוך ליבו אינו מאמין שהאיש יכול לסייע לו. בייאוש הוא פולט: נקרעה לנו רצועת המנוע. רק רצועת מנוע חדשה תעזור לנו.
לתדהמתו של יהודה האיש מושיט את ידו לעבר המושב שלימינו, ומושיט ליהודה הנדהם רצועת מנוע חדשה. זה מביט חליפות במלאך שהופיע משמים וברצועה החדשה ואינו מצליח להוציא הגה מפיו. בטרם החיילים קלטו את שהתרחש – הרכב נעלם.
"אינני יודע אם להגדיר את זה נס", אומר יהודה עצבה, "אבל עד היום אני חש את ההצלה הפלאית שלנו באותו הלילה. בעבורי אותו יהודי לא היה אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו".
ויהודה מוסיף: "אני במקצועי מספר סיפורים, אבל זה סיפור שחוויתי על בשרי. כשאני חושב על האירוע אני אומר לעצמי: מה הוא העניק לי – רצועה. המנוע היה תקין, הרכב היה שלם, אבל אם חסר הקשר – המכונית אינה יכולה לנוע... כך גם התפילין, שרצועותיהן קושרות את העם היהודי לשרשרת הדורות, ונותנות לו כוח לצלוח את הקשיים והצרות ולהגיע לחוף מבטחים".
(הסיפור מעובד על פי סיפורו של יהודה עצבּה, כפי שמופיע באתר הסיפורים שלו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
