זה היה למחרת יום הכיפורים בשנת תשמ"ג. איש החינוך ר' מיכאל בן-ארוש שהה באותה שעה בטורונטו, שאליה הוזמן כדי לשמש בעל תפילה בקהילה ספרדית. בבוקר מיהר להתפלל ולצאת לדרך, כדי לשהות בחג הסוכות בחצר הרבי מליובאוויטש.
מארחו קנה בעבורו כרטיס לאוטובוס תיירים מיוחד, המנעים את הדרך הארוכה לנוסעיו. האוטובוס היה אמור לצאת בשעה שמונה בבוקר, אולם הדרך התארכה, והשניים הגיעו אל התחנה כעשר דקות אחרי-כן.
בן-ארוש נפרד ממארחו ומיהר אל המסוף, אולם לצערו התבשר כי האוטובוס כבר עזב את התחנה. הפקידה במקום הרגיעה אותו והציעה לו לנסוע באוטובוס לבאפאלו, ומשם לטוס לניו-יורק במטוס נוסעים קטן. כך הדרך אף תתקצר ותוזל.
את זמן ההמתנה ביקש בן-ארוש לנצל להנחת תפילין של רבנו תם, שאותן לא הספיק להניח מיד אחרי תפילת שחרית. הוא הוציא את התפילין והחל לכרוך את הרצועות על זרועו.
על ספסל מולו ישב זוג קשישים. הזקן לא גרע ממנו את מבטו. במבט ממוקד עקב אחר הנחת התפילין וצפה בתפילה כולה עד סיומה.
בתוך כך נכנס למקום יהודי חובש כיפה, וכשראה את בן-ארוש עומד במרכז האולם עטור בתפילין העיר לו שמוטב היה לוּ היה עושה זאת בפינה מוצנעת. "זה גורם לאנטישמיות", טען.
בן-ארוש התעלם מן ההערה והמשיך בתפילתו. כשסיים חלץ את התפילין והחזירן למקומן.
בשלב הזה סימן לעברו הזקן באצבע רועדת שיתקרב אליו. בן-ארוש רכן לעברו. הלה החל לדבר באיטיות ובקול רועד. בן-ארוש נבוך: האיש דיבר יידיש וספרדית, שפות שאין הוא דובר.
באותו רגע נצנץ רעיון במוחו. הוא פנה אל אותו יהודי שהעיר לו, וביקש שינסה להבין מה הזקן אומר. הלה, שהיה ממוצא אשכנזי, ניגש אל הזקן. השניים שוחחו כמה דקות. בסיומן שב היהודי אל בן-ארוש ועל פניו הבעה נבוכה.
התברר שהזקן ניצול שואה, בן למשפחה יהודית שומרת מצוות. במחנה ההשמדה אושוויץ איבד את כל משפחתו ונותר אוד מוצל מאש.
אירועי השואה גרמו לו להתכחש ליהדותו. ליבו היה מלא כעס על כל העולם, והוא נטש את אמונתו. הוא התחתן עם אישה לא-יהודייה, והזוג קבע את מקום מגוריו בארגנטינה, בעיירה מרוחקת, שאין בה יהודים. כך חי עשרות שנים. בערוב ימיו עברו בני הזוג לעיר לונדון שבקנדה.
עכשיו, כשראה יהודי מניח תפילין, פתאום צף הכול מחדש לנגד עיניו. הוא נזכר בבר-המצווה שלו, בעיירה, בקהילה, בהוויי החיים שהיה ספוג ערכי תורה ומצוות. את ליבו מילאה עכשיו תחושה שלא חש עשרות שנים: געגוע. לתפילין, לתפילה, לבורא העולם. לחיי הקדושה הנשכחים. ברגע אחד התעוררה הנשמה היהודית שבקרבו.
כעת הוא מבקש שר' מיכאל בן-ארוש יניח עמו תפילין.
בן-ארוש הודה למתורגמן, ניגש אל הזקן, ובחרדת קודש החל להניח עמו תפילין. כשביקש ממנו לומר 'שמע ישראל' הניח האיש מתוך אינסטינקט את ידו הימנית על עיניו, אך כבר לא זכר את המילים. בן-ארוש קרא עמו את 'שמע ישראל' מילה במילה.
כשסיים את הנחת התפילין קרנו פניו של הזקן. הוא נפרד מבן-ארוש לשלום והושיט לו כרטיס ביקור שלו. השניים פנו איש לדרכו.
החגים חלפו במרוצה. בן-ארוש שהה בחצר הרבי, והחוויה הרוחנית שחווה שם השכיחה לגמרי את סיפור הזקן והתפילין. לאחר שמחת תורה, כשארגן את חפציו לקראת החזרה ארצה, הבחין בכרטיס הביקור.
כמה שניות התלבט, ולבסוף החליט להתקשר. "כיצד אדבר עם האיש?", תהה בליבו. קול של אישה ענה לטלפון. בן-ארוש אמר: "שלום", והאישה השיבה בעברית. בן-ארוש נדהם. הוא הזדהה, ואז סיפרה האישה על עצמה.
היא מתגוררת בישראל, בעיר רחובות, והיא קרובת המשפחה היחידה של אותו זקן. שלושה ימים אחרי יום הכיפורים התקשרה אליה אשתו של הזקן, וסיפרה לה כי בעלה נפטר וכי לפני פטירתו ביקש שקרובתו היהודייה תטפל בסידורי קבורתו. בעקבות זאת באה לקנדה, ועדיין היא נמצאת שם כדי להסדיר כמה דברים.
בן-ארוש הצטער לשמוע על פטירת הזקן, וסיפר לאישה כי הניח עמו תפילין בתחנת האוטובוס בקנדה. "אם-כן, אתה האיש ששימח כל-כך את ליבו!", קראה.
היא סיפרה לו כי אלמנת הזקן גוללה לפניה את קורות יומו האחרון של בעלה. בבוקר ראה יהודי מתפלל בתחנת האוטובוס וביקש גם הוא להניח תפילין. בדרך לביתם אמר לאשתו שזה היום הגדול בחייו. בארוחת הצהריים הקפיד לאכול רק לחם ומעט ירקות. בטרם סעד ניגש לכיור ושפך מים מכוס על שתי ידיו ומלמל משהו קודם שאכל.
כשסיים את ארוחתו פנה למנוחת צהריים. קודם לכן אמר לאשתו: "אני מבקש ממך שאחרי מותי יקברו אותי בבית עלמין יהודי", וביקש שקרובת משפחתו מישראל תטפל בסידורי הקבורה.
כשבאה אשתו להעירו משנת הצהריים גילתה שהחזיר את נשמתו – טהורה וזכה – לבוראה.
(תודה לר' מיכאל בן-ארוש, מספר הסיפור) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
