הימים ימי מלחמת-העולם השנייה. אלפי פליטים יהודים, ובהם המוני חסידי חב"ד, בורחים ממרכז רוסיה ומפולין העשנה ומוצאים מקלט זמני בטשקנט ובסמרקנד. ר' מענדל פוטרפס, אברך נמרץ כבן שלושים וחמש, מחסידיו הנאמנים של האדמו"ר רבי יוסף-יצחק שניאורסון מליובאוויטש (הריי"צ), מתמסר, עם חסידים נוספים, להקים מערכת חינוך לצעירים הרבים מקרב הפליטים.

ר' מענדל, יתום מלידה, הנושא את שם אביו, ניחן בחוש מפותח במיוחד לאהבת הזולת. איש ממולח ובעל תחבולות, מוצא פתרון לכל בעיה. בחושו המסחרי הוא רוקם כמה עסקות מוצלחות, שאת פירותיהן הוא מעביר היישר למערכת החינוך שהוא מפעיל ולעזרת משפחות נזקקות.

המלחמה תמה. שלטונות רוסיה מאפשרים לפליטים מפולין לשוב לארצם. יהודי רוסיה מבקשים לנצל פרצה זו כדי לצאת מגבולות המדינה הטוטליטרית. מקצתם נהפכים ל'בנים' ו'בנות' של הפליטים האמיתיים. אחרים מזייפים תעודות-אזרחות פולניות. הבריחה בפועל מתנהלת דרך מעבר הגבול בלבוב (למברג). גם כאן ידו של ר' מענדל בוחשת בקדרה והוא נמנה עם ראשי המערכת העוסקת בזיוף התעודות והבריחה.

בא' בטבת תש"ז עוזב ה'אשאלון' (מסע ברכבת-משא) הגדול האחרון את לבוב, ועליו כמאתיים משפחות של חסידים. מיד לאחר מכן פותחת הבולשת הסובייטית במצוד נרחב אחר החסידים שנשארו בלבוב ואחרי אלה מהם שהצליחו לברוח לערים אחרות.

ר' מענדל הוא מהיחידים שנשארו בלבוב וטרם נתפס. כעת, לאחר שסייע לרבים אחרים לצאת מהמדינה, הוא מצטייד בדרכון פולני מזוייף. במחצית השנייה של חודש שבט הוא עולה על רכבת נוסעים רגילה היוצאת לפולין. עמו משפחת חסידים נוספת ושלושה 'בנים' – בחורי-ישיבה - שהוצמדו לה.

באמצע הדרך, לא-הרחק מנקודת-הגבול שליד העיירה פרימישלאן, עולים לקרון אנשים לבושי בגדים אזרחיים. "הם חולמים חלומות טובים", פולט אחד מהם, כשהוא מסמן לעבר 'משפחת' החסידים. אחד ה'בנים' שומע את הדברים ולא מייחס להם חשיבות. אך כשהרכבת עוצרת בתחנת פרימישלאן, מתבררת כוונתם. משני עברי הקרון מתפרצים חיילים חמושים ברובים מכודנים ומצווים על 'המשפחה הפולנית' להתלוות אליהם.

חקירתו של ר' מענדל נמשכת כשלושה חודשים והיא מלווה עינויים קשים. ר' מענדל אינו נשבר ושומר על רוח איתנה ועל גאווה יהודית וחסידית במשך כל החקירה. "זהו זה", זורק אליו החוקר בחיוך ארסי, "עכשיו אתה בידינו". ר' מענדל מביט בחוקר בבוז ועונה: "לא מכוחכם נאסרתי ולא בהסכמתכם אשוחרר".

לכל אורך החקירה נוקט ר' מענדל קו טיעון אחיד: "איני יכול לחיות בלעדי רבי. כל מה שעשיתי היה אך-ורק כדי להגיע אליו. הרבי גורש על-ידכם ונמצא באמריקה, על-כן מוכרח הייתי לברוח לשם. אילו הייתי באמריקה והרבי כאן, הייתי עושה את הדרך משם לפה". החוקרים אינם משתכנעים מהטיעון המקורי.

בערב ל"ג בעומר תש"ז מובא ר' מענדל לפני 'טרויקה' (בית-דין שדה בהרכב של שלושה 'שופטים') ונדון בו-במקום לשמונה שנות מאסר וגלות בסיביר, בצירוף עבודה 'מתקנת'.

הידיעה המעציבה על תפיסתו ברגע האחרון של ר' מענדל מגיעה אל בני-משפחתו, שהקדימו לצאת מרוסיה וכעת הם בלונדון. ר' מענדל, שלכל אורך החקירות חשב רק על דבר אחד – איך להימנע מלומר דברים שעלולים לחשוף דמויות נוספות ברשת ההברחה ולסכן יהודים אחרים – מתפנה רק עתה, בגמר החקירה, להרהר במצבו העגום.

געגועיו אל הרבי בוערים בליבו. הוא חייב להיכנס אל הרבי ל'יחידות'. אך מה עושים? הוא כאן והרבי שם!...

לפתע נזכר ר' מענדל בדברים ששמע פעם מהרבי בעצמו: "כל אלה (הנמצאים ברוסיה ובעיקר במאסר) שיתעצמו במחשבה עליי - אתעצם במחשבה עליהם". וכך הוא אמנם עושה. עומד לו ר' מענדל בקרן-זווית בתאו האפל, עוצם את עיניו ובמחשבתו הוא כאילו עומד עכשיו מול פני הקודש של הרבי ב'יחידות'. וכך, כשעיניו עצומות ונפשו עטופת דבקות ברבי, 'מספר' ר' מענדל לרבי על מצבו.

באותו יום עצמו – ערב ל"ג בעומר – מקבלת משפחתו בלונדון מברק מניו-יורק הנושא את שמו של ר' מענדל ובו שתי מילים: "המברק התקבל". בני-המשפחה מופתעים. הם אינם מבינים לאיזה מברק הרבי מתכוון. לרגע עולה במוחם המחשבה המשעשעת כי אולי בכל-זאת הצליח ר' מענדל להערים על כולם ויצא מחוץ לרוסיה ומשם שלח מברק אל הרבי. אך כעבור זמן נודע בבירור כי ר' מענדל נשפט ונשלח לשמונה שנות מאסר וגלות. מברקו של הרבי נותר בגדר חידה.

רק כעבור שנים רבות, בשנת תשכ"ד, לאחר שריצה את כל שנות גלותו והצליח לצאת מרוסיה, פגש ר' מענדל את בני-משפחתו. או-אז הוא מספר להם על ה'יחידות' המיוחדת שחווה באותו יום עצמו שבו נתקבל מברק התשובה של הרבי. החידה נפתרה...