בכמה וכמה מקומות בתורה מוזכר הצורך לתרום לקב"ה מהטוב והמובחר דווקא. הדברים מופיעים ברמב"ם כהלכה למעשה: "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב יהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו [=מהבית הפרטי]... הקדיש דבר – יקדיש מן היפה שבנכסיו".

גם בפרשתנו, המדברת בסופה על דיני התרומה לכוהנים, מציינת התורה את הצורך להפריש לתרומה את המובחר (ה'חלב'): "ולא תישאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו". כלומר, שכאשר תפרישו את הטוב והמובחר, לא תישאו עליו חטא.

שתי דעות

בפירוש ההוראה הזאת מצאנו שתי דעות: דעה אחת (הספרי והרמב"ם) שזו חובה גמורה להפריש תמיד מן המובחר - "אם הפרשתם אותו שלא מן המובחר – אתם בנשיאות עוון". אין זה הידור מצווה בלבד לתרום מן המובחר, אלא יש איסור לתרום שלא מן המובחר.

דעה שנייה (הגמרא והרמב"ן) אומרת, שהאיסור הוא רק לתרום מן הרע על היפה. כלומר, אם הסחורה טובה, ומפרישים לתרומה את החלק הרע שבה – אזיי עוברים על חטא. אולם לדעה זו אין איסור לתרום מהסחורה הרעה על הרעה ומן הבינונית על הבינונית; ואפילו אם האדם תרם מן הרעה על היפה – אף שעבר על איסור – בדיעבד תרומתו תרומה.

דין מיוחד בתרומה?

יסוד ההבדל בין שתי הדעות הללו נעוץ בשאלה אם החובה המוזכרת בפרשתנו, לתרום מן היפה, זה פרט בחיוב הכללי לתת לקב"ה מן הטוב והמובחר, או שזה דין מיוחד בתרומה:

על-פי הדעה השנייה, זה פרט בחובה הכללית. יש הידור מצווה בכל המצוות – "התנאה לפניו במצוות" – לתרום לקב"ה מן המובחר. משום כך אין לומר שאם האדם לא נתן מהמובחר הוא חוטא, כי בסך-הכול החסיר הידור-מצווה בלבד, ואי-אפשר להענישו על שלא הידר במצווה. לעומת זאת, לדעה הראשונה זה דין מיוחד בתרומה, לתת לכוהן מן היפה. על-כן, כשאין מפרישים מהמובחר יש כאן עוון.

הכרח ההידור במצוות

גם על-פי הדעה השנייה נדרש האדם להדר במצוות ולתת לקב"ה מן היפה. אמנם אין לחייבו ולכופו להדר במצווה, אך עליו לזכור, שאם אינו מהדר במצוות, לא רק שחסרה לו המעלה של הידור מצווה, אלא יש בזה מעין נשיאת עוון. הדבר נחשב חיסרון במצווה עצמה ממש.

ומצד שני – "מרובה מידה טובה". מכאן אפשר ללמוד את המעלה הנפלאה של הידור במצוות: כאשר מקיימים מצוות בהידור, נוסף על השכר על ההידור שבמצווה – יש הוספה גם בשכרה של המצווה עצמה, שכן על-ידי ההידור נעשית המצווה עצמה נאה ומושלמת יותר.

(לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 120)