נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1043- כל המדורים ברצף
	על-ידי ה'מיצר' באים אל ה'בלי מצרים'
	לפרוץ את 'מְצָרי' הגלות
	כעצת רופא ידיד מומחה
	פרשת מטות
	ויהי מורא שמים עליכם
	שמחה המותרת
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1043, ערב שבת-קודש פרשת מטות, כ' בתמוז ה'תשע"ד (18.07.2014)

  דבר מלכות

על-ידי ה'מיצר' באים אל ה'בלי מצרים'

מה למדים מהקדמת נחלתם של בני גד ובני ראובן לנחלה בארץ ישראל? * האם ימי בין המצרים הם הגורמים למאורעות שקרו בהם, או להיפך, שהמאורעות גרמו שהימים נקראים "בין המצרים"? * להפוך את הימים מימי צרה לימי שמחה או להמשיך בתוכם 'נחלה בלי מצרים'? * כאשר האדם נמצא ב'מיצר', אל לו להיחלש אלא להתגבר בתוספת כוח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר אודות בני גד ובני ראובן שביקשו נחלה בעבר הירדן¹, כדי לעסוק במרעה צאן, ללא טרדות מענייני עולם הזה, בדוגמת המרגלים שרצו שכל בני ישראל יישארו במדבר בהבדלה מענייני העולם², אלא, שבני גד ובני ראובן רצו שתהיה הנהגה זו אצל מיעוט בני ישראל³, ועל זה הסכים משה רבינו, לאחרי שהיה אצלם עניין המסירת נפש על כיבוש ארץ ישראל, באמרם "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל"⁴ – הוגה על ידי כ"ק אדמו"ר⁵ (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 186 ואילך.

ב. ויש להוסיף בזה:

לאחרי שמשה הסכים שבני גד ובני ראובן יקבלו נחלה בעבר הירדן – הרי על ידם נתקדש גם עבר הירדן⁶, כפי שמצינו שבנוגע לכמה דינים נחשב עבר הירדן כמו ארץ ישראל⁷, ויתירה מזה, שבכמה עניינים יש מעלה בעבר הירדן לגבי ארץ ישראל, וכמו בנוגע לערי מקלט, שעניין זה התחיל משלש הערים שבעבר הירדן⁸, ועל ידם נפעל שגם שלש הערים שבארץ ישראל יהיו קולטות⁹.

אבל אף על פי כן, כללות עניין עבר הירדן הוא רק הכנה בלבד (שכדי שיהיה ענין המקלט בארץ ישראל, צריך להיות תחילה ענין המקלט בעבר הירדן), ואילו תכלית המכוון הוא בארץ ישראל.

והעניין בזה בעבודה הרוחנית:

עניינם של ערי מקלט הוא – הקליטה מ"גואל הדם", שהוא היצר-הרע, ש"יורד ומסית עולה ומשטין"¹⁰, וקליטה זו נעשית על ידי התורה, כמאמר רז"ל¹¹ "דברי תורה קולטין".

ומובן, שכדי שתהיה הקליטה מהיצר-הרע כאשר נמצאים במעמד ומצב של התעסקות בענייני העולם (ארץ ישראל) – צריכה להיות ההתחלה וההכנה לזה בזמן שעדיין מופשטים מהעולם ועוסקים רק בתורה (עבר הירדן).

וכן הוא הסדר בשנות חיי האדם – שבתחילת העבודה ישנו משך זמן שהאדם צריך להיות מופשט מענייני העולם ולעסוק רק בתורה, ומשך זמן זה (עם היותו זמן מועט) פועל גם על כל השנים שלאחר זה, כאשר מתעסק בענייני העולם, שיוכל להתמודד ולהילחם עם הלעומת-זה, ולעשות מהעולם – "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה"¹².

ג. וזוהי כללות ההוראה מסיפור בני גד ובני ראובן:

א) היסוד לכל עניני העבודה – הן העבודה בארץ ישראל והן העבודה בעבר הירדן – הוא ענין המלחמה מתוך מסירת נפש. על ידי מנוחה ושינה – לא פועלים מאומה; מוכרחים להתייגע מתוך מסירת נפש.

ב) תכלית המכוון הוא – להתעסק עם העולם ולעשות ממנו דירה לו יתברך. ורק אצל מיעוט מבני ישראל – לאחרי שיש אצלם ענין המסירת נפש – יכול להיות סדר העבודה של התבודדות קצת מענייני העולם, אם באופן ש"תורתן קבע ומלאכתן עראי"¹³, או אפילו באופן ש"מלאכתן נעשית על ידי אחרים"¹³ (וגם אז נקראת "מלאכתן", שנקראת על שמם), אבל, סדר זה הוא רק אצל מיעוט מבני ישראל, כמו שבט ישכר ויהודה שעניינם הוא להורות כו'¹⁴, אבל אצל רובא דרובא מבני ישראל סדר העבודה הוא באופן של "הזורע והחורש כו'"¹⁵. וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"קומה שלימה" של כללות ישראל¹⁶, כן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל, שרק בזמן מועט יש לו לעסוק בסדר עבודת בני גד ובני ראובן, ואילו רוב ועיקר הזמן צריך לעסוק בסדר העבודה של ארץ ישראל.

ג) ההתעסקות בענייני העולם באה לאחרי הכנה של מיעוט זמן שבו צריכים להיות מופשטים מהעולם ולעסוק רק בתורה, ואז יכולים לצאת לעולם ולעשות ממנו "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

* * *

ד. בעניין "בין המצרים"¹⁷ מצינו במדרש¹⁸ ב' פירושים: פירוש הא' – "כההיא דתנן .. בסימניו ובמצרניו" (בין מיצר וגבולי השדות¹⁹), וכמובא במפרשי התנ"ך²⁰ ש"בין המצרים" "יש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", ולכן "כל רודפיה השיגוה"¹⁷. ופירוש הב' – "יומין דעקא [=ימי צרה], משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב".

והחילוק ביניהם: לפי פירוש הא' – "בין המצרים" הוא הסיבה לכך ש"כל רודפיה השיגוה", כיוון שהיתה "בין המצרים"; ואילו לפי פירוש הב' – "בין המצרים" הוא מסובב מזה ש"כל רודפיה השיגוה", שבגלל זה נעשו "יומין דעקא".

והעניין בזה:

ישנם חמשה דברים שאירעו בתחילת ימי בין המצרים, וחמשה דברים שאירעו בסוף ימי בין המצרים²¹.

ובכן: כאשר אירע המאורע הראשון מהחמשה דברים – עדיין לא היה עניין "בין המצרים", ורק מצד מאורע זה נעשה "בין המצרים", והיינו, שמאורע זה היה הסיבה שמצד זה נעשו ימים אלו "בין המצרים", "יומין דעקא". ולאחרי שנעשו "יומין דעקא" – הנה מצד העניין ש"מגלגלין²² זכות ליום זכאי", ועל-דרך-זה גם להיפך, אזי נעשה "בין המצרים" ("יומין דעקא") הסיבה לכך ש"כל רודפיה השיגוה".

ועוד חילוק בין ב' הפירושים: לפי פירוש הא' – הרי "בין המצרים" מצד עצמו אינו עניין רע, ואין זה אלא שכאשר רודפים אחרי מי שנמצא "בין המצרים" הרי זה נעשה עניין רע, כיוון שאינו יכול לברוח; אבל לפי פירוש הב' – הרי "בין המצרים" הוא עניין רע מצד עצמו, "יומין דעקא".

ה. והנה, תכלית "בין המצרים" הוא – שבקרוב יהפכו לששון ולשמחה (כמו שכתוב בתנ"ך²³ ומבואר במדרשי חז"ל²⁴), ועד שמעניין "בין המצרים" יבואו ל"נחלה בלי מצרים"²⁵, "נחלת יעקב"²⁶, "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב שכתוב בו²⁷ ופרצת גו'"²⁸.

ועל פי זה מובן, שבהתאם לב' הפירושים ב"בין המצרים" ישנם ב' פירושים ב"נחלה בלי מצרים":

ובהקדם המבואר בליקוטי תורה²⁹ [. .] בדיבור-המתחיל עניין נחלת יעקב: "נחלת יעקב נקרא נחלה בלי מצרים, ועיין מזה בפרדס³⁰ ערך נחלה".

ובפרדס שם מבאר ש"נחלה בלי מצרים" קאי על ספירת הבינה. ומבאר ב' פירושים: (א) "בבינה אין מגיע שם צעקת וקטרוג הצרים הצוררים", והיינו, ש"מצרים" קאי על הצרים הצוררים, (ב) "מצרים מלשון מצר, והדבר המושג יש לו מצרים שהוא גדר הגבול, אבל בבינה ומבינה ולמעלה אין השגה כלל ואינה נגבלת, ולכן נקרא נחלה בלא מצרים, שאין לה גבול". ומבאר, ש"התפארת יקרא לפעמים נחלה בלי מצרים . . בהיותו עולה למעלה בבינה" (וכמו שכתוב בליקוטי תורה ש"תפארת עולה עד הכתר אשר הוא למעלה מבחינת מיצרים וגבולים").

ונמצא, שב' הפירושים שבפרדס בעניין "נחלה בלי מצרים" הם בהתאם לב' הפירושים שבמדרש בעניין "בין המצרים":

עניין "בין המצרים" כפירוש הב' שבמדרש, "יומין דעקא" – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפירוש הא' שבפרדס, שמתבטל צעקת וקטרוג הצרים הצוררים; ועניין "בין המצרים" כפירוש הא' שבמדרש, מלשון גבולים – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפירוש הב' שבפרדס, למעלה מהגבלת ההשגה.

ו. ומזה מובן חילוק נוסף בין ב' הפירושים:

לפי פירוש הא' שבפרדס – הרי עניין "מצרים" עצמו הוא עניין לא טוב, שצריכים לבטלו. אבל לפי פירוש הב' שבפרדס – הרי עניין "מצרים" עצמו, עניין ההשגה, הוא עניין טוב, אלא, שאין זה תכלית השלימות, כיוון שצריכה להיות גם העבודה שלמעלה מהשגה. אבל לאידך, צריך להיות גם עניין ההשגה, כי, ההשגה היא ההכנה והמעביר שעל-ידה באים לבחינה שלמעלה מהשגה, ויתירה מזה, גם העניין שלמעלה מהשגה, תכליתו שיומשך ויאיר בהשגה.

ועל-דרך הידוע³¹ בעניין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"³², שגם עניין "בכל מאדך", תכליתו שיומשך ויאיר "בכל נפשך" בכל עשר כוחות הנפש, כוחות פנימיים.

וכן הוא בעניין התורה, שעניינה השגה, אלא שצריך להיות "ברכו בתורה תחילה"³³, שהוא עניין הקבלת-עול שלמעלה מהשגה, ועניין זה צריך להיות נרגש גם בהשגה בתורה, היינו, שבהשגת התורה צריך להיות נרגש עניין האלקות שלמעלה מהשגה.

וזהו החילוק שבין תורה לשאר החכמות, להבדיל, ששאר החכמות כל עניינם הוא השגה בלבד, מה שאין כן בתורה צריך להיות נרגש גם האלקות, ובאופן שיאיר גם בהשגה, ואז גם ההנחה ("דער אָפּלייג") בשכל היא בתוקף ובעומק יותר, מצד האלקות שבזה השייך לעצם נפשו.

ז. והנה, על פי האמור לעיל שכאשר העניין של "בין המצרים" נהפך לששון ולשמחה אזי נעשה מ"בין המצרים" "נחלה בלי מצרים", מובן, שיש מעלה בעניין "בין המצרים", שעל-ידו דווקא באים לעילוי של "נחלה בלי מצרים".

ומעלה זו היא לא רק לפירוש ש"בין המצרים" היינו בין הגבולים, כמו הגבול שבעניין ההשגה (כנ"ל), אלא גם לפירוש ש"בין המצרים" היינו "יומין דעקא", מצד הצרים הצוררים – כיוון שמזה דווקא באים ל"נחלה בלי מצרים".

ומזה מובן, שבבוא זמן "בין המצרים" לא צריכה להיות נפילת הרוח (שפועלת חלישות בעבודה, כמבואר בתניא³⁴), אלא אדרבה, יש לנצל את עניין "בין המצרים" (לפי ב' הפירושים) כדי להפכו ולבוא על-ידו ל"נחלה בלי מצרים".

ועל דרך זה בכל ימי השנה, שכאשר ישנו עניין המיצר ומעכב כו', צריכים להפכו לטוב.

ועל דרך המבואר בארוכה באגרת הקודש³⁵, שכאשר ישנו דבר המבלבל, אזי העצה היא להתבונן בעניין גלות השכינה, שניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות בדבר המבלבל [וניצוץ זה שרשו נעלה מאד, שלכן ירד למטה כל-כך, כידוע³⁶ שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר], וכיוון שכן, הרי זה צריך לפעול בו התגברות ותוספת כוח בעבודה.

וכן הוא בעניין "בין המצרים", שדווקא על-ידי המיצר נעשית התגברות והוספה יתירה, וככל שהמיצר הוא למטה יותר, עד לפירוש היותר תחתון ב"בין המצרים", הנה על-ידי זה דווקא יכולים להתקשר עם הגבוה ביותר.

וכן הוא בעניין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – שעניין "בכל מאדך" קשור [לא רק עם "בכל נפשך", כנ"ל (ס"ו) שהבלי גבול שלמעלה מהשגה צריך להיות מאיר ונרגש גם בהשגה, בכוחות פנימיים, אלא] גם עם "בכל לבבך", "בשני יצריך"³⁷, והיינו, שדווקא על-ידי היצר הרע (דוגמת הפירוש היותר תחתון ב"בין המצרים") באים לעבודת "בכל מאדך", בלי גבול.

ח. ועל פי זה יש להוסיף בפירוש "בין המצרים" – לשון רבים:

כאשר ישנו עניין המיצר למטה, הנה "מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב"³⁸, היינו, שעל-ידי המיצר באים לבחינת מרחב העצמי, בלי גבול.

אמנם, בחינת מרחב העצמי נקרא גם כן בשם מיצר³⁹, להיותו בבחינת נקודה שלמעלה מאורך ורוחב וגובה ועומק.

וזהו "בין המצרים" לשון רבים – שהמיצר שלמטה, שהוא מטה מטה ביותר, מתקשר עם המיצר שלמעלה, שהוא גבוה גבוה ביותר, מרחב העצמי.

ועניין זה יתגלה כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, שתמורת "בין המצרים" תהיה "נחלה בלי מצרים", כפי שיתגלה בקרוב על-ידי משיח צדקנו.

(מהתוועדות שבת פרשת מטות-מסעי ה'תשי"ט. תורת- מנחם כרך כו, עמ' 147-153)

______________________________

1)    דלכאורה, איך יתכן שלא רצו להכנס לארץ ישראל, ובפרט שהי' זה לאחרי שכבר כלו מתי מדבר, וכבר היו מוכנים להכנס לא"י, ולא הוצרכו אלא לעבור את הירדן, ועד ש"אילו זכו" היתה הכניסה לא"י באופן שאין אחרי' גלות (ראה לקו"ש חי"ט ע' 346. וש"נ).

2)    נוסף לכך שלא הי' צורך במלחמה עם הלעו"ז, שהרי המלחמות היו נעשים מעצמם, וע"ד שהארון (דב"ר פ"ז, ט. ועוד) וענני הכבוד (מכילתא בשלח יג, כא. ספרי בהעלותך יו"ד, לד. במדב"ר פ"א, ב. ועוד) היו הורגים את הנחשים והעקרבים כו'.

3)    וגם המיעוט מבני ישראל – לא יהיו בהתבודדות מהעולם לגמרי (כסברת המרגלים), אלא יתעסקו עם העולם (שהרי הנשמה מלובשת בגוף, ומוכרחת היא לעסוק בצרכי הגוף) במקצת, מיעוטא דמיעוטא, כפי המוכרח – עי"ז שיתעסקו במרעה צאן, שאז יהיו בהתבודדות מחברת אנשים, ויבואו בקלות יותר לידי דביקות באלקות ע"י מחשבה באלקות וענינים אלקיים, ולא יכנסו לארץ ישראל, ששם יצטרכו לעסוק בכל המלאכות שהם "עובדין דחול", "הזורע והחורש כו'", ולא יוכלו להסתפק רק בחלק מהמלאכות, כמו מלאכת גוזז וכו' השייכות לצאן.

ועפ"ז יובן הטעם שרצו להשאר בעבר הירדן דוקא, אף שידעו שגם בארץ ישראל שנשתבחה בכל המעלות יש "ארץ מקנה", וא"כ היו יכולים לרעות את צאנם בארץ מקנה שבא"י – כי, אילו היו נכנסים לארץ ישראל, היו צריכים להתעסק גם בכל שאר המלאכות דעובדין דחול, ולא רק במלאכות השייכות לצאן.

4)    פרשתנו (מטות) לב, יז.

5)    בשילוב מאמר ד"ה ומקנה רב תש"כ.

6)    ראה לקו"ש חכ"ח ע' 212 ואילך. וש"נ.

7)    ראה רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח. הל' רוצח ושמירת נפש רפ"י. ועוד.

8)    ראה גם פרש"י פרשתנו (מסעי) לה, יג.

9)    ראה מכות ט, ב. רמב"ם שם פ"ח ה"ג.

10)  ב"ב טז, א (ובע"י שם). וראה סה"מ ה'ש"ת ע' 159.

11)  מכות יו"ד, א.

12)  עקב יא, יב.

13)  ברכות לה, ב.

14)  ראה יומא כו, א. סנהדרין ה, א. וש"נ.

15)  שבת עג, סע"א (במשנה).

16)  ראה לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

17)  איכה א, ג.

18)  איכ"ר פ"א, כט.

19)  פי' מת"כ.

20)  פרש"י עה"פ.

21)  תענית כו, סע"א ואילך.

22)  שם כט, א. וש"נ.

23)  זכרי' ח, יט. וראה רמב"ם הל' תעניות בסופן.

24)  ראה תוספתא סוף מס' תענית. יל"ש ירמי' רמז רנט. פס"ר פ' על נהרות בבל. ב"ר ס"פ ויחי.

25)  ראה גם מכתב ו' מנ"א שנה זו (אג"ק חי"ח ע' תפג): "וכמדובר בהתועדות כו'".

26)  ישעי' נח, יד.

27)  ויצא כח, יד.

28)  שבת קיח, סע"א ואילך.

29)  מסעי צו, ב.

30)  שער כ"ג פי"ד.

31)  ראה לקו"ת שה"ש לט, ב. ובכ"מ.

32)  ואתחנן ו, ה.

33)  ראה נדרים פא, א. לקו"ש חט"ו ע' 3. וש"נ.

34)  פכ"ו.

35)  סכ"ה (קמא, א).

36)  ראה לקו"ת פ' ראה יט, ג. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ובכ"מ.

37)  ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

38)  תהלים קיח, ה.

39)  ראה גם אוה"ת נ"ך ח"ב ריש ע' א'לו.

 משיח וגאולה בפרשה

לפרוץ את 'מְצָרי' הגלות

הגלות – הכנה לנישואין ביתר תוקף

כללות עניין הגלות הוא בדוגמת עניין הגירושין (גיטין), שלכן צריך להבהיר בהפטרת שבע דנחמתא: "כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה".

אמנם, עניין זה אינו אלא הכנה והקדמה וכלי לעניין הנישואין בין הקב"ה לישראל ביתר תוקף וביתר שאת לעתיד לבוא – כמו שכתוב בהפטרת שבע דנחמתא: "כי בועליך עושיך", והיינו, שהקב"ה קונה את בני-ישראל בג' העניינים של כסף שטר וביאה (כנ"ל) באופן של "בנין עדי עד", כיוון שזוהי גאולה שאין אחריה גלות.

[...] ונקודת העניין – שעל-ידי המעמד ומצב של "בין המצרים", שאז העבודה היא באופן ש"מן המיצר קראתי י-ה", נעשה עניין "ענני במרחב י-ה", שנמשך אליו מלמעלה עד למטה מבחינת מרחב העצמי – שזהו עניין של פריצת גדרו של עולם, ענינו של משיח, שנקרא "הפורץ".

ועניין זה נעשה על-ידי העבודה באופן של פריצת גדר, למעלה ממדידה והגבלה, ועל דרך שמצינו גבי איוב, שפרץ גדרו של עולם, ולכן היו אצלו כל העניינים באופן של "כפל" (שמורה על העדר המדידה והגבלה) – והרי זהו גם אופן עבודת בעל תשובה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה על יסוד מאמר רז"ל בתנא דבי אליהו "אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו'", שזהו "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל".

ועל-ידי זה פועלים גם את עניין ה"נחמה בכפליים" (לאחרי ש"חטאה בכפליים" ו"לקתה בכפליים") – "נחמו נחמו עמי", ולא רק נחמה על-ידי הנביאים, אלא גם נחמה על-ידי הקב"ה בעצמו – "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (כדאיתא במדרש), ב' פעמים אנכי, באופן נעלה יותר מ"אנכי" דמתן תורה, שזהו מצד גודל מעלת עבודת התשובה.

פריצת כל ה'מְצָרים' וגבולים

וכל זה מודגש ביותר כאשר נמצאים בעקבתא דמשיחא, וצריכים לפעול ביאת משיח צדקנו בגילוי, למטה מעשרה טפחים – על-ידי העבודה באופן של פריצת כל המצרים וגבולים:

גם מי שנמצא במעמד ומצב שכאשר מביט בשלחן-ערוך נעשה לו מר על הלב ("עס ווערט אים ביטער אויפן האַרצן"): מי הוא ומה הוא, באיזה מצב הוא נמצא, וכיצד יוכל לצאת ("אַרויסקריכן") ממנו, ועל אחת כמה וכמה כיצד יוכל להיות ראוי לקבל פני משיח צדקנו שבא בעגלא דידן, בה בשעה שבדרך הטבע לא נשאר זמן לחזור בתשובה, לתקן מה שעשה עניינים אשר לא תיעשנה, ולמלא ולהשלים את העניינים שלא עשה – הנה במה דברים אמורים, בהיותו במעמד ומצב של עבודה מדודה ומוגבלת, מה שאין כן בהיותו במעמד ומצב הדרוש לעבודה בעקבתא דמשיחא, באופן ד"ופרצת", שפועל ש"יעלה הפורץ לפנינו".

(מהתוועדות כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כו, עמ' 187-189)

 ניצוצי רבי

כעצת רופא ידיד מומחה

סיפורו של הרבי על הנודע ביהודה * מהי הדרך לקירוב יהודים? * כיצד מתפרש מאמר חז"ל על תלמיד חכם שנוקם ונוטר כנחש.. * המקור לנתינת התורה – בהווה * משל אדמו"ר הזקן על שחיקת האבן היקרה – מיוסד על הנהגת השרים בימי הש"ס!.. * מדוע לובשים בגד הרבי תחת החופה? ולמה כיוון רבנו הקדוש באומרו "לא נהניתי" בעולם הזה? * פרק נוסף בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מתי זוכים לסייעתא דשמיא?

בעת ביקור אדמו"ר מסדיגורא אצל הרבי ('בצל החכמה' עמ' 102; 241) סיפר הרבי על ה'נודע ביהודה' שנשאל פעם 'שאלה', וענה שלא כהלכה. וכשנשאל הייתכן? – השיב שכנראה לא הייתה השאלה נוגעת למעשה, שכן אילו הייתה השאלה נוגעת למעשה לא היה הקב"ה מאפשר שייצא מכשול מתחת ידו.

והעירני חכם אחד – למה שנזכר ברש"י ד"ה קרי עלי' – בבא בתרא קלג,ב: קרא עליו רבא לנחמו אני ה' בעתה אחישנה, בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציאה להם, אף אתה יודע אני בך שמעולם לא באת דין תקלה על ידך שהרי עכשיו זימנני לי הקב"ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת.

ובעבודה-זרה כב,א: הנהו מוריקאי (זורעי גינות כרכום), דעובד כוכבים נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא, אתו לקמיה דרבא שרא להו. איתביה רבינא לרבא ישראל ועכו"ם כו' לא יאמר ישראל לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני בחול כו' ואם באו לחשבון אסור איכסיף [התבייש], לסוף איגלאי מלתא דהתנו מעיקרא [שהתנו מראש, ולכן היתה מותרת להם החלוקה].

וראה כיוצא בזה גם גיטין עז,ב. בבא-מציעא צז,ב.

טענתו של ירמיהו

בכמה הזדמנויות הורה כ"ק אדמו"ר שבפעולה עם הזולת יש לעסוק תחילה בעשיית טוב בגשמיות, ורק לאחר מכן לקרבו לענייני תורה ומצוות, וציין לדברי רש"י דברים א,ד: "אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו..." (ראה לדוגמה מכתב הרבי מער"ח אדר תשמ"ב – נדפס בסוף קונטרס שמחת עולם, קה"ת תשנ"ד).

וכן איתא בספר הערכים ערך אהבת ישראל סעיף ב:

ומדרכי ההשתדלות לקרב יהודי לתורה ומצות הוא, לעשות לו טובה (גם) בגשמיות ושלא לתלות טובה זו ברוחניות (בתנאי וכו'). עד כאן תוכן דבריו. וראה גם ספר השיחות תשנ"ב, כרך ב' עמ' 449.

ולכאורה יש להביא ראיה שכן דווקא צריך להיות הסדר, לולי במקום שהקב"ה מצווה בפירוש אחרת:

מצינו בירמיה פרק א' פסוקים ז-ח, שירמיה טוען "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" – והקב"ה שולל זאת וקובע: "אל תאמר נער אנכי גו' ". על כך פירש רש"י (שם ד"ה כי נער אנכי):

"איני כדאי להוכיחן. משה הוכיחן סמוך למיתתו כבר נחשב בעיניהם בכמה ניסים שעשה להם... [ומונה ששה ניסים: א. הוציאם ממצרים. ב. וקרע להם את הים. ג. הוריד את המן. ד. הגיז את השליו. ה. נתן להם את התורה. ו. העלה את הבאר] – אני, בתחילת שליחותי אני בא להוכיחם [?!]".

כלומר, שגם ירמיה הנביא מצידו טען כך, כיון שהבין שהסדר הנדרש צריך להיות כפי שהיה אצל משה רבינו עליו השלום.

מלחמת תנופה

בשיחת שמחת בית השואבה תשי"ז (תורת מנחם כרך ח"י עמ' 62) מבאר כ"ק אדמו"ר את מעלת מלחמת תנופה על מלחמת מגן, ובין השאר מתבטא:

מה שאין כן במלחמת תנופה שמתנהלת בשטחו של האויב.

וכן הוא בשיחת מוצאי שמחת תורה תשכ"ח (ספר השליחות, קה"ת תשמ"ז, עמ' 64; תורת מנחם כרך נא עמ' 203 ואילך) – "במלחמת תנופה... והמלחמה מתנהלת בשטח האויב".

היכן מצינו שמעלת מלחמה כאשר מתנהלת בשטח האויב? [אמנם בפשטות סברא היא ואין צורך במקור לכך, אולם מאידך יש מקום לסברא הפוכה: בשטחו של האויב, האויב מכיר טוב יותר את תנאי השטח וכו'].

הנה בעל הטורים אומר בריש פרשת תצא: כי תצא למלחמה על אויבך – צא אליהם ואל תניחם לבוא עליך פן ישחיתו הארץ.

גם הרמב"ן בפרשת ויחי (מט, יט) על הפסוק גד גדוד יגודנו, הביא מה שכתוב בירושלמי (סוטה פ"ח ה"י) "גייסא אתי מגיסתא והוא מגייס לה" – ופירש: "לומר כי הגייס יבא לאסור חיל ולגייס עליו והוא יחזור עליהם ויביא גדודיו בארצם".

נשיכה... ללא הנאה

בהתוועדויות תשד"מ (כרך ג' עמ' 2091) מביא כ"ק אדמו"ר מאמר חז"ל (יומא כב, סע"ב ואילך) "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כו'", ומבארו:

"אמנם מדגישים 'כנחש', 'שכל המינין נטעמין לו טעם אחד', טעם עפר (פרש"י חוקת כא, ו), וענינו בנמשל – שאין לו שום פניה והנאה (טעם) אישית מנקימה ונטירה זו, אלא עושה זאת אך ורק בשביל 'כבוד התורה', אבל אף-על-פי-כן, סוף-כל-סוף תנועת הנפש שלו היא באופן של 'נוקם ונוטר' כו'".

ולהעיר, שכן הובא בחידושי מהר"צ חיות לשבת סג,א: "ושמעתי לפרש על דרך שאמרו חז"ל (תענית ח,א. ערכין טו,ב) דשואלים לנחש מה הנאה יש לו בנשיכתו לאדם אחרי דעפר לחמו. וכן התלמיד חכם צריך להתנהג במדה זו דנקימה ונטירה רק לכבוד התורה ולא לצרכו ולהנאת עצמו".

וכן פירש ר"י אייבשיץ ביערות דבש דרוש טו לי"א טבת ד"ה והנה: "כי תלמיד-חכם ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו... אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן, כנחש שנושך מבלי הנאה כלל. אבל אם נוקם ונוטר בשביל כבודו והנאתו אין זה תלמיד חכם כו'".

וראה גם 'ענף יוסף' לעין יעקב יומא שם (בשם ספר איי הים): "ראוי לשיהיה מקיים שליחותו לענוש בנקימתו ונטירתו את החוטאים ולא להנאת עצמו. כנחש שהוא נושך והורג לא להנאת עצמו רק לקיים שליחותו יתברך. ואם אינו נוקם ונוטר כנחש רק להנאת עצמו – אינו תלמיד חכם".

נותן התורה – לשון הווה

בשיחותיו הקדושות הזכיר כ"ק אדמו"ר פעמים רבות הלשון "נותן התורה – לשון הווה". וכן הובא באגרות קודש כרך ז עמ' רפו: "נתינת התורה ובמילא גם קבלת התורה היא בכל יום, ובנוסח הברכה נותן התורה לשון הווה".

והנה המקור שצויין לכך בדרך כלל הוא מ"לקוטי תורה תזריע כג, א", וכך נאמר שם:

"וכדי להמשיך השלהבת מההעלם אל הגילוי הוא על ידי רוח הנופח בכח. וכך על דרך משל על ידי הבל של המדבר דברי תורה שהוא בחי' רוח ממללא על ידי זה ממשיך אור התורה ממקורה מההעלם אל הגילוי.. בדיבורים ממשיכים כו'. וזהו שמברכים נותן התורה לשון הווה".

ועוד מבואר ב'לקוטי תורה' נצבים מו,ב:

"אצל התורה נאמר אשר אנכי מצוך היום כי באמת צריך לירד דרך השתלשלות להתלבש בזמן... ובכל יום יורד הארה חדשה מהתורה להתלבש. וזהו שאנו מברכין בכל יום נותן התורה מחדש".

ולכאורה היה מקום לציין גם לגוף הדין על פי פשטות ההלכה – לדברי הט"ז באורח-חיים סי' מז ס"ק ה': "נראה-לי עוד שתקנו לחתום נותן התורה שיש במשמעותו לשון הוה ולא נתן בלשון עבר, אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים".

שחיקת האבן לרפואה

בלקוטי שיחות (כרך ל עמ' 170) מביא כ"ק אדמו"ר את המשל הידוע של אדמו"ר הזקן (שעל ידו הסיר הקטרוג על הרב המגיד בגלל הפצתו עניני חסידות) – מבן מלך שנחלה במחלה מסוכנת, שלא מצאו לה אלא תרופה אחת: לקחת האבן היקרה הקבועה בכתר המלכות של המלך כו', לשחקה ולערבה במים ולשפוך מהתערובת לבין שפתיו של בן המלך, בתקווה שכולי האי ואולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו וכו' ותציל את חייו – וכן הוא בנידון-דידן, אשר פרסום רזי התורה (האבן היקרה שבכתר המלך) כדאי הוא כדי להציל את חיי בן המלך (עם ישראל), עיין שם.

ויש לציין לפירוש רש"י בבא-בתרא (קמו,א) ד"ה מאן (– לימא לן דלא שחיקי ליה מרגניתא דשויא אלפא זוזי) בכוס החמין, שכן דרך השרים שותין אותו לרפואה.

כלומר: המשל (על הפצת דא"ח) מבוסס על נוהג מסויים שהיו נוהגין בו השרים בזמן הש"ס לשתות אבקת מרגלית לרפואה, וק"ל.

גלות בארץ ישראל

בהתוועדות ש"פ ויקהל תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א כרך ב' עמ' 543) התבטא הרבי כדלהלן:

ישנם המתלבטים בשאלה האם גם כיום אחרי כיבוש ירושלים יש לאמר "נחם" בעת תפילת העמידה [=בתשעה באב] ..?! – שהרי בעת התפילה צריך הכל להיות אמת לאמיתו [=ולכאורה, ירושלים בידי ישראל].

ייאמר בגלוי:

מדובר אכן בארץ ישראל – ולתוכה, כולל לתוך אותן ד' עיירות הקדושות – ירושלים, חברון צפת וטבריה הכניסו עניניי גלות, ולכן גם שם אומרים "ומפני... גלינו מארצנו".

איך אכן אפשר להתבטא כך, הרי נמצאים בארץ ישראל? התשובה היא, שזו אכן ארץ ישראל אך כאשר לתוכה מכניסים ענינים גלותיים – כדוגמא: דווקא בירושלים רוצים לבנות מלון בסגנון של ניו-יורק (ובו בריכת שחיה), "אצטדיון" וכו' – ענינים שכולם מקורם בתרבות הגלות ומעשי הגוים – הרי זה בבחינת "גלינו מארצנו".

ויש להדגיש:

על ארץ ישראל אין איש בעל-הבית, היא נשארת ארץ ישראל, אך האדם הינו בעל-הבית על עצמו – על ידי הנהגותיו (שאינן כדבעי) מגרש הוא את עצמו מארץ ישראל.

דברי הרבי מזכירים את דברי כב' קדושת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש שלו כרך ד' עמ' קעו):

"אבל הכי מפני שירושלים מקודשת גם הבתי ספר והביבלוטיקות וכדומה מהדברים הנמצאים בה המה גם כן מקודשים ח"ו [?!]. לפי גודל קדושתה כך הוא גודל חורבנה בעוונותינו הרבים. ועיקר ענין החורבן הוא ברוחניות, וכל אשר לבב רגש לו ידאב לבו מאד איך שסבבוה בעלי ההפכים והכניסו בה כל דבר טומאה רחמנא-ליצלן...

[לעומתה חברון] אין בה... ולא בתי תיאטראות וקרקיסאות... ונוכל לומר דעם היות דירושלים מקודשת יותר מכל מקום עתה קדושת המקום יותר בחברון מבירושלים. כי החוטאים והפושעים שבה מטמאים את הארץ".

יצויין כי בהמשך דבריו מדגיש הרבי מוהרש"ב כי "ובלתי ספק הוא אשר לעתיד יהיה בה יתרון אור כו'".

מהי חירות אמיתית

בכמה שיחות ואגרות ביאר הרבי שחירות אמיתית היא דווקא על ידי שיעבוד לחיי תורה ומצוות ולא זו של פריקת עול – ראה לדוגמא תורת מנחם (כרך כב עמ' 210 ואילך); לקוטי שיחות כרך לו (עמ' 13 ואילך).

ויש לציין מקור לכך גם בדברי רבי יהודה הלוי שהתבטא: "עבד ה' – הוא לבד חפשי".

בגד הרבי בחופה

לפני חתונת הרבי הורה לו אביו הרה"ק ר' לוי יצחק ('ימי מלך' כרך א' עמ' 269): "תחת החופה תלבוש קיטל חדש... מאד חפצתי גם האבנט מבגד הצמח-צדק זכותו-יגן-עלינו-אמן, שאצלי". וכבר נתפשט בין אנ"ש ללבוש בגד (או קיטל שנתפר) מבגדי הרבי.

ויש לציין לנאמר ב'ספר המדות' ערך בגדים חלק שני סעיף וא"ו: "כשאדם לובש לבוש של אביו, על-ידי-זה בנקל לו לילך במדותיו של אביו".

רופא ידיד או מומחה

אחד המענות המפורסמים של הרבי לגבי שאלות בתחום הרפואה הייתה: "כעצת רופא ידיד".

ונראה לומר על פי הנאמר במשלי יח,יד: "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה", ופירש ה'מצודת דוד': "רוח איש, רוח השכלי אשר באיש, יסבול ויחזיק חולי הגוף כי היא מנהגת את הגוף בבריאותו, ואף כי בחוליו, אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון מי ישאנה, כי אין הגוף נושא אותה להחזירה כי אם הוא את הגוף".

וכמו כן במשלי טז, כד: "צוף דבש אמרי נעם, מתוק לנפש, ומרפא לעצם". והיינו, שכדי שיחזיק החולה צריך להיות חזק ברוחו ונפשו, שזה תלוי בעידודו של רופא ידיד וכדומה. וכנראה על פי זה קבע הרא"ש במסכת בבא קמא (פ"ח סימן א') "וצריך שיהיה לחולה נחת רוח מהרופא".

ואלו הם דברי הרא"ש שם: ואם אמר המזיק אני ארפאך, יכול הניזק לומר אין רפואתך מקובלת עלי. ואפילו ידוע שהוא רופא [=מומחה] – משום דאמר ליה [=הניזק למזיק הרוצה לרפאותו] דמית עלי כאריא ארבא [= דומה אתה בעיני כאריה האורב לי].

מאידך, היה קיים גם סוג של מענה: "כעצת רופא מומחה", ולפעמים "כעצת ב' (או ג') רופאים מומחים" – ונראה המקור לזה:

כתב החיד"א (ברכי יוסף יורה דעה שלו,ד) "החולה חייב לבקש היותר מומחה, ואם לאו חובל בעצמו". והנה לא תמיד ידוע מיהו הרופא יותר מומחה או עמיתיו, ולכן על פי שנים או שלשה יקום דבר.

צנון וחזרת.. לשם שמים!

בליקוטי שיחות (כרך לא עמ' 176 הערה 61) נאמר:

ראה טור סימן רלא (בסוף הסימן) "ועל הדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה... ואמר... שלא נהניתי מהם (כתובות קד, א) אלא לשם-שמים". ובשל"ה עשרה מאמרות מ"ח (נו,ב ואילך בהגהה) דאף שלא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' (עבודה זרה יא,א. וכקושיית התוס' שם) – "לא עשה זה בשביל הנאה דהיינו שייהנה הגוף רק... שיהיה חזק לעבודת הבורא, ואז הלשון... מדוייק שאמר לא נהניתי כלומר אף על פי שאכלתי לא עשיתי בשביל הנאה...

ובשולי הגיליון (ליקוטי שיחות שם):

ויש-לומר שזוהי כוונת אדמו"ר הזקן בתניא (פ"ח) "ולכן צריך... לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה... אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם-הזה כל ימיו כרבינו הקדוש".

דאם כפירוש התוספות (שהוא לא אכל מהחזרת כו' רק אוכלי שולחנו) – מהי הרבותא בזה שהמתנהג ככה אינו צריך לחיבוט הדבר? אלא שאע"פ שאכל לא נהנה מזה, כדברי השל"ה.

ולהעיר דמעין זה מצינו בביאור הגר"א באו"ח סרל"א ("שכל כוונותיו יהיו לשם שמים"): "שאפילו דברים של רשות... יהיו כולם לעבודת בוראך..." – שציין על זה: "וכמ"ש בפי"ב דכתובות ברבי זקף כו' ובזה מתורץ קושיות התוספות דעבודה זרה י"א א' ד"ה צנון".

ויש לומר בשניים: א) השל"ה הקדימו להגר"א! ב) החביבות המיוחדת והיחס לשל"ה.

ושוב מצאתי שכן כתב גם הרה"צ ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו 'תקנת השבין' ח"ב סי' יו"ד אות מד:

"דלא הכל זוכין להיות כרבי שאמר על עצמו [כתובות קד.] ולא נהניתי כו'... ורבי עצמו היה שולחנו שולחן מלכים, וכמו שאמרו [בע"ז יא.] שלא פסק מעל שולחנם כו' עיין שם בתוספות ד"ה שלא, ואין צורך למה שדחקו שם סוף דיבור המתחיל צנון, דפשוט הכוונה דלא נהניתי שלא הרגיש הנאת גופו רק כדרך שאמר הלל בויקרא רבה פרשה ל"ד לגמול חסד עם הדא עלובתא".

וכן כותב הרה"צ הנ"ל בספר 'ישראל קדושים' אות ה ס"ק א (מהדורת אה"ק תש"ס עמ' 14):

האמת כמו שקיבלתי וכן ראיתי אחר כך באיזה ספר דהפירוש כפשיטיה, ואף שהיה על שולחנו מלא כל מעדני עולם מכל מקום הוא לא נהנה מזה כלל. דהיינו כל אכילתו היתה בקדושה יתרה כמדתו דנקרא קדוש.. להיות כל מעשיו והנאותיו לשם שמים ולא הרגיש הנאת עצמו כלל".

וכן כתב במסילת ישרים פי"ג בביאור מעלת פרישות: זהו ענין הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו, הוא מה שהשתבח רבי... שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל, ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו, וכמאמרם ז"ל "שני גויים בבטנך" – זה רבי ואנטונינוס, שלא פסק מעל שולחנם לא חזרת ולא קשות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".

אמנם התוספות, כאמור בהערת הרבי, חילק בין "רבי" ל"אוכלי שולחנו".

ומצינו שכתירוץ התוספות בע"ז כתב גם רבינו בחיי עה"פ תולדות כה,כב: ובמדרש שני גויים... לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ואף על פי שמצינו שאמר רבי בשעת פטירתו לא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי. האמת היה שנצטער בעצמו בגופו ולא נהנה כלל מתאוות העולם כי אם במוכרחות ביותר. אבל סדר המאכלים והעידונים היו לאנשיו ואוכלי שולחנו. – אף שלא הזכיר כלל את דברי התוספות.

מאידך רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) מזכיר תוכן דברי התוספות ואף שלא הזכיר שמם כתב "כבר תירצו". ועוד ישנו תירוץ נוסף של הגור ארי' (על הפסוק תולדות שם) וזה לשונו:

"כלל ישראל ואדום שיש להם ענין מיוחד שהם גויים ורוצה לומר כי נפש חשוב יש להם ונוהגים במאכל שלהם בחשיבות... לא כמו ישמעאל שאינם מקפידים על מאכלם... מה שאמר רבי... זה אין דומה לזה דצנון וחזרת אין זה הנאה כלל אלא שהיה בוחר בזה להחשיב את עצמו והוא דרך החשובים... אבל שיהיה נוטה אחר הנאתו ותאוותו לא נטה...".

כאן שולל הגור ארי' פירוש התוספות ("אבל התוספות תירצו בפ"ק דע"ז בענין אחר ולפי הנראה לא קשיא") ומסיים: "דזה לא נחשב מן התאוות כלל רק מן הנאות שמחשב עצמו".

והנה אף כי לשונו דחוק קצת שהרי רבי אמר "לא נהניתי", הנה בכללות מתאימים דבריו עם פירוש השל"ה (הגר"א, רבי צדוק מלובלין והמס"י) שכ"ק אדמו"ר מאמצו. וק"ל.

והנה הרבי בלקו"ש שם מדייק שמעין הנהגת רבי שייך אצל כל אחד ואחד, שלכן דייק אדמוה"ז "רבינו הקדוש".

ואולי אפשר להביא קצת סמך לכך, ממה שנאמר ב'אבות דרבי נתן' פרק עשרים ושמונה פיסקא ה' – כהוראה לכלל: רבי יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העולם הזה מונעין ממנו תענוגי העולם הבא וכל שאינו מקבל תענוגי העוה"ז נותנין לו תענוגי העולם הבא.

זאת אומרת, שרבי מלמד לכל אחד – שאף שאכילה דרושה אך לא לשם התענגות, אלא צריכה להיות הכוונה לשם-שמים.

 ממעייני החסידות

פרשת מטות

פרשת מטות

פרשתנו נקראת לעולם בימי בין המצרים.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

סופם של ימים אלו להפוך ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה" (רמב"ם סוף הלכות תעניות); ועניין זה בא לידי ביטוי בשלושת הנושאים של פרשתנו.

פרשת נדרים – מדובר בה על האפשרות של הפרת נדר, היינו שאין צורך להתרחק מענייני העולם (על-ידי נדר), אלא ניתן הכוח להעלותם ולהפכם לקדושה.

מלחמת מדיין – מסופר על חלוקת השלל של מדיין והכשרתן של כלי מדיין, היינו טהרת השלל והעלאתו לקדושה.

נחלת בני גד ובני ראובן – שבטים אלה העדיפו את עבר הירדן, בגלל היותו ארץ מקנה, ורצו להיות רועי צאן, הרחק משאונה של העיר והעולם; אך משה הבהיר להם שעיקר העבודה היא המלחמה בחומריות העולם כדי לבררה ולזככה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".

(לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 196)

וידבר משה אל ראשי המטות (ל,ב)

מדוע נקט הכתוב "מטות" ולא "שבטים"?

מטה הוא ענף קשה וחזק, שנפרד מן האילן, ואילו שבט הוא ענף המחובר עדיין לאילן, שהוא רך. לעניין נדרים דרושה בחינת "מטות" דווקא, שכן הנודר נדר מקדש את עצמו במותר לו ומתנזר גם מדברים המותרים, ועבודה זו דורשת תקיפות ונחישות.

(אור התורה במדבר עמ' א'שא)

זה הדבר אשר ציווה ה' (ל,ב)

כשיהודי עוסק בתורה הרי זה אותו הדבר עצמו שציווה ה' למשה בסיני.

(לקוטי תורה במדבר עמ' פב)

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)

האומר פירות אלו עלי קרבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותאסר (רמב"ם הלכות נדרים פ"א)

בא וראה עד היכן מגיע כוחו של הדיבור – הוא מסוגל להפוך את החול לקודש, להחיל קדושת קרבן על בהמה של חולין. מובן אפוא שאסור לזלזל בכוח זה ויש להקפיד להשתמש בו אך ורק לדברים רצויים.

(שיחת ש"פ מטו"מ תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ד, עמ' 92)

לא יחל דברו (ל,ג)

לא יעשה דבריו חולין (רש"י)

אסור שדבריו וענייניו הגשמיים של האדם יהיו חולין; גם ענייני החול של יהודי חייבים להיות "חולין שנעשו על טהרת הקדש".

(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 108)

ככל היוצא מפיו יעשה (ל,ג)

מסופר על אחד מגדולי הרבנים החסידיים של הדור הקודם, שבראשית שנות כהונתו כרב השתתף פעם בסעודת מצווה, וטעם מן הכיבוד שעל השולחן, אך שכח לברך תחילה על העוגת ה'לעקאח' [=עוגת דבש] שהיתה על השולחן, כדין. אחד מחברי הקהילה, שהבחין בכך, שאל את הרב לפשר הדבר. הרב הצעיר, שהתבייש לומר את האמת, ענה: "אני נוהג שלא לאכול לעקאח".

ומאז, עד יומו האחרון, לא בא 'לעקאח' אל פיו, שהרי הוציא מפיו שאינו אוכל 'לעקאח'...

(מפי השמועה)

לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)

ואילו בפסוק הקודם נאמר "נקמת בני-ישראל".

אומר הר"ר לוי יצחק ז"ל, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

הקב"ה מדקדק בכבודם של ישראל יותר מבכבודו, ולכן אמר שהמלחמה היא "נקמת בני-ישראל"; ואילו משה מדקדק יותר בכבודו של מקום, ומבחינתו אין כאן אלא "נקמת ה'".

(לקוטי לוי יצחק ב עמ' שעז)

לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)

שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)

התורה מודיעה דבר זה במלחמת מדיין דווקא, שבה נקשרה המלחמה בישראל במלחמה בקב"ה: מדיין ניסו להכות את בני-ישראל על-ידי שהכשילום בעבירות, שהם נגד רצון ה' – זנות (בנות מדין) ועבודה זרה (בעל פעור).

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 362)

לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא,ד)

לרבות שבט לוי (רש"י)

"מדיין", מלשון מדון ומריבה, מורה על מחלוקת ופירוד לבבות. לכן השתתף במלחמה זו גם שבט לוי, שעניינם התחברות ואחדות (לוי מלשון "הפעם יילווה אישי אלי").

(לקוטי שיחות כרך כג עמ' 210)

כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)

הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)

אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם מיטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".

(לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 200)

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)

מובא בספרים ששבטים אלו חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ובגלל שלא שחטו את צאנם היה להם מקנה רב. הן חיבת המן הן העדפת עבר הירדן נבעו מאותה נקודה – שאיפת בני ראובן ובני גד להתרחק מהעולם.

המן היה לחם מן השמים ולא תוצר של חרישה וזריעה; גם עבר הירדן היה "מקום מקנה", מנותק משאון העיר ומענייני המעשה.

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 18)

 פרקי אבות

ויהי מורא שמים עליכם

אנטיגינוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על-מנת לקבל פרס; ויהי מורא שמים עליכם (פרק א, משנה ג)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

פרס – לשון ערך, "בערכך" מתרגמינן "פורסניה" והוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום, כמו מה שייתן אדם לבנו קטן, או לאשתו, או לעבדו מפני קורת-רוח שעשו לו, ואפילו לחקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו אלא מאהבה בלבד.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) הרי זה בניגוד למה שכתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (ועוד כיוצא בזה), שזה, לכאורה, על-מנת לקבל פרס? ב) למה לא התחיל התנא בצד החיובי ("הוו כעבדים כו'")? ג) "ויהי מורא שמים עליכם" – הלא יראת ה' היא אחת מרמ"ח מצוות עשה שבתורה, ולא הנהגה של מידת חסידות? ד) מה פשר הלשון "עליכם" (ולא "בכם").

והביאור:

מצד שורת-הדין רשאי אדם לעבוד את ה' על-מנת לקבל פרס, כמאמרם ז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ועל זה נאמר "למען יאריכון ימיך". והתנא מחדש לנו כאן, במילי דחסידותא, שאף-על-פי-כן "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס".

והנה, מאומרו "אל תהיו כעבדים" מובן שמדובר באדם שהוא בדרגת "עבד", שבהפקירא ניחא ליה. אי לזאת, צריכים להודיעו בתחילה שקיימת עבודה כזו (של על מנת לקבל פרס), אלא שמצד מידת חסידות עליו לעבוד את קונו שלא על-מנת לקבל פרס. לכן התנא מקדים "אל תהיו כו'", ורק אחר כך הוא אומר "אלא הוו כו'".

והנה מבואר בחסידות שאהבה ויראה הן שתיים שהן ארבע: יראה תתאה ויראה עילאה, אהבה זוטא ואהבה רבה. ועניינן: יראה תתאה – שירא מהעונש (או על-כל-פנים מהפגם שנגרם לו על-ידי החטא). יראה עילאה – יראת הרוממות ויראת בושת, היינו שירא מהחטא עצמו, שהוא נגד רצון ה'. אהבה זוטא – האהבה מצד הטוב המגיע אל האדם על-ידי עבודתו, הן טוב גשמי והן הטוב הרוחני ביותר. אהבה רבה – שלא על מנת לקבל פרס כלל. וסדר העבודה הוא – יראה תתאה, אהבה זוטא, אהבה רבה ויראה עילאה.

וארבע הבחינות מרומזות במשנתנו: אל תהיו כעבדים – יראה תתאה, על-מנת לקבל פרס – אהבה זוטא, שלא על-מנת לקבל פרס – אהבה רבה, ויהי מורא שמים עליכם – יראה עילאה. ומאחר שביראה עילאה גופא יש שתי דרגות: מה שהאדם ממשיך על עצמו ב"אתערותא דלתתא", והבאה מלמעלה ב"אתערותא דלעילא", שהיא "עיקר היראה", לכן אומר "ויהי מורא שמים עליכם" – לכלול גם בחינה זו שבאה מלמעלה, בבחינת מקיף על האדם.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס תשל"ז – בלתי מוגה)

 הזמן גרמא

שמחה המותרת

חכמה ושמחה

הרבי [=רבינו הזקן] אמר: קיבלתי מהסבא – מורנו הבעל שם טוב נ"ע – ששטות, לא רק רוח שטות אלא שטות, מה שאנשים קוראים אדם לא-חכם; עצבות, והרגש מעלת עצמו – הם אצל חסידים עבירות מהתורה.

חכמה, מה שאנשים קוראים חכם; שמחה – על-ידי שמוצאים בכל דבר את הטוב שמשמח, וזריזות במתינות – הן אצל חסידים מצוות מהתורה.

(ספר השיחות קייץ ה'ש"ת ע' 52)

שמחה של מצווה

וזהו הנקרא שמחה של מצווה, שהוא עיקר עבודת האדם בעולם הזה. ועל זה נאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב כו'" – כי מאוד צריך להיות שמחה וטוב לבב בשמחה עזה, מהמשכת עצמיות אור אין סוף ב"ה על-ידי המצוות, שאין כל העולמות ערך אליו כלל כו'.

ולכן אף שיהיה בעיניו כרשע, וידע שיקבל עונש בגיהינום עבור זה או ייסורי עולם הזה, אף-על-פי-כן יהיה שמח וטוב לב משמחה של מצווה.

(קיצורים והערות לתניא ע' מו. מאמרי אדמו"ר הזקן ענינים ע' ריא ואילך)

מעבירה באונס לא צריך לשמוח

הרב מבאַרדיטשוב ציווה לתלמידיו שלא יחבשו כובע עם קאַזיראָק [=מצחייה], מפני שכשמביטים השמימה זו סגולה ליראת שמים, שכך הוא דרך כל ישראל שהוא מביט השמימה ומתוך כך נזכר על השם יתברך, וקאַזיראָק מונע מזה, על כן ציווה שלא יחבשו עם קאַזיראָק.

פעם אחת יצאה גזירה מהמלך ני­קאָלאַי שיחבשו כובעים רק בקאַזיראָק.

...מה היו עושים, כשהיו הולכים בחוץ היו הולכים בכובע עם קאַזיראָק והיו מחביאים השטריימלאך, וכשהיו באים למקום שלא היו יראים היו לובשים השטריימלאך.

גם בבאַרדיטשוב, כאשר יצאה ה­פקודה לבשו כובעים עם קאַזיראָק. פעם פגש הרב מבאַרדיטשוב חסיד שהיה חובש כובע עם קאַזיראָק, והיה החסיד שמח מזה. אמר לו אקשה לך קושיא, מפני מה באמצע התוכחה כתיב "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כו'", מקודם תוכחה ואחר-כך תוכחה: לומר, שאפילו אם נוטים מדרך הישר ח"ו מחמת אונס, אבל שמחה אין צריך להיות מזה.

(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז, שמח"ת תרפ"ו, ע' 97)

להתחיל לשמוח כמו בזמן העתיד לבוא

איתא בספרים שחודשי תמוז ואב מחודשי הקיץ היו צריכים להיות זמן שמחה, להיותם לאחרי זמן מתן תורתנו, אלא שמצד ענייני החטאים גרמו שבחודשים אלה יהיו "צום הרביעי וצום החמישי".

וכיוון שהכוונה בכל עניין של קלקול היא שעל-ידי תיקון הקלקול יתוסף עילוי גדול יותר, באופן של "כפליים לתושייה", כמו בלוחות שניות שלאחרי חטא העגל – הרי מובן שלעתיד לבוא יהיו חדשי תמוז ואב זמן שמחה, ושמחה גדולה ביותר.

ואחת ההכנות לזה, שכאשר נמצאים בזמן הגלות, שזוהי הדרך שבה הולכים מבית שני, שלא נתקיים לעד, להיותו בידי אדם, לבית שלישי שיהיה קיים לעד כיוון שיהיה בניין בידי שמים, והרי אני מאמין שיבוא בכל שעה – עושים כבר עניין של שמחה [שמחה של מצווה בכלל, ובפרט התוועדות של שמחה לחיזוק היהדות] בתקופת תמוז ואב – כפי שנפעל על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר לקבוע את ימי י"ב-י"ג תמוז לימי שמחה – וזו ההכנה לגאולה, וייתן השם יתברך שתהיה הגאולה למטה מעשרה טפחים על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, בשנה זו ממש.

(שיחת יום ג' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשי"ד. תורת מנחם כרך יב, ע' 115)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת מטות
כ"א בתמוז

בשבתות של 'בין המצרים' יש להישמר מעניינים של חשש אבלות, יותר מבשאר שבתות השנה, כדי שלא לתת מקום לחשש אבלות בשבת¹.

הפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיה א,א–ב,ג).

מנחה: קוראים בתורה (וכן בשני וחמישי הבעל"ט) לכהן – עד "לעיני כל מצרים" (לג,ג. כמנהג העולם). ללוי – עד סוף כל המסעות (לג,מט)², ולשלישי – מ"וידבר ה'... בערבות מואב..." עד "לרשת אותה" (לג,נ-נג)³.

פרקי-אבות – פרק א⁴.

יום ראשון,
כ"ב בתמוז

שיעור חומש דהיום – עד "בערבות מואב" (לג,מט)⁵.

יום שני,
כ"ג בתמוז

שיעור חומש דהיום – עד ""לרשת אותה" (לג,נג) ⁵.

יום שלישי,
כ"ד בתמוז

שיעור חומש דהיום – מ"והתנחלתם" (לג,נד). ומכאן ואילך – כרגיל.

________________________________

1)    לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1091. ומציין לחגיגה (יח, סע"א) – שגם איסור התירו שם מטעם כעין זה, ע"כ. והיו שנים שבהן הקפיד הרבי להתוועד בכל אחת משבתות בין-המצרים. והנה בהלכות אבל (שו"ע יו"ד סי' ת) נפסק שיש אבלות בשבת, ורק אבלות דפרהסיא אסורה אז. על-כן אין לתמוה על שלמנהגנו אין מברכים שהחיינו בשבת שבין המצרים, שהרי אין זה 'בפרהסיא'. אמנם בכמה שיחות הלשון היא שבשבת "אין בכלל אבילות": לקו"ש ח"ב, 358 - מש"פ מטו"מ תשט"ו. (בהנחה - תו"מ יד, 223) אין עצבות, וכדי למנוע כל ספק, צ"ל בשמחה יתירה, כסעודת שלמה בשעתו. לקו"ש ח"ד, 1090 ('שערי המועדים - תמוז' סי' מה. ראה תו"מ כ,195 וש"נ לעוד שיחות) "אין בה אבילות". תורת מנחם כג,201 - שכל ענייני בין המצרים אינם שייכים בשבת. סה"ש תש"נ ב, 566 ששבת הו"ע הקדמת רפואה למכה, כי שבת שייכת לגאולה.

ולכאורה כל זה הוא רק מצד העניין הרוחני של ש"ק, ועל-דרך האמור בלקוטי-שיחות ח"כ, ס"ע 354 מס' פלח הרימון בשם אדה"ז, שלפני נשמות הגבוהות כרשב"י לא הי' חורבן, ואעפ"כ [כמו שבלקו"ש ח"ה, עמ' 149 בהערה מזכיר הרבי שאעפ"כ נחבא הרשב"י במערה] חייבים הם בכל דיני האבילות דבין המצרים.

2)    "אין להפסיק בהם [בין המסעות], שהוא כנגד שם מ"ב" – ס' צרור-המור פ' מסעי, הובא במ"א סי' תכח סוף ס"ק ח. הובא ללא הסתייגות בשערי-אפרים (ז,כה), במשנה ברורה (תכח,כא), בכף-החיים (שם ס"ק לט) ובליקוטי מהרי"ח (סא,ב). ואם כי בערוך-השולחן (שם סו"ס ו, וכן בשערי-רחמים על השערי-אפרים שם ובתיקון 'איש מצליח') כתב שנוהגים כך רק "בשבת שחרית", אבל מנהגנו להיזהר בזה גם במנחת שבת, ובימי שני וחמישי (היום-יום, כג תמוז. ספר-המנהגים עמ' 14. לוח כולל-חב"ד. בס' המנהגים ובלוח לא הזכירו כלל את הקריאה דשבת שחרית, ואולי אין בזה חידוש כיוון שגם אחרים נוהגים כך, אבל לפועל יש להזכיר זאת. ובפרט שבכל החומשים שראיתי – כולל ספר חת"ת, הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשס"ד (!) - נדפס 'שני' בפסוק "על ים סוף" (לג,י). והעיר ע"ז בשערי-רחמים הנ"ל ובחומש 'שי למורא'. מה גם לדידן, שנוגע לסיום והתחלת שיעורי חומש דחת"ת בימים הראשונים של השבוע הבא).

3)    ספר-המנהגים ולוח כולל-חב"ד הנ"ל. וע"ע בס' 'דרכי חיים ושלום' עמ' עה (ולא חילק בין שבת לחול כבפרשיות אחרות, לא בעניין הזהירות ולא בעניין ההפסקות), ומפורש בספרו נימוקי או"ח שם, שזקנו היה קורא בחול כבשבת.

4)    במנהגי מהרי"ל (הוצאת מכון ירושלים עמ' קנב, והמהדיר לא ציין מקור קדום ממנו) הובא הסימן נפ"ש (נשא, פינחס, שופטים) כסימן להתחלת הלימוד בפרקי-אבות בשבתות שלאחרי חג השבועות, הובא בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ה סל"ב (ומשם לספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 652 הערה 115). שם בהערה נג העיר שהדבר מובא במהרי"ל לסיום מחזורים! אמנם "התורה – על הרוב תדבר", כי בקביעות נדירה כבשנה זו אין סימן זה תקף (וחבל שלא הזכיר זאת בס' 'בין פסח לשבועות' הנ"ל, שבדרך-כלל עוסק בכל הקביעויות).

5)    'הגהות לסדור רבנו הזקן' [של הרבי, הוצאת קה"ת, ברוקלין תשס"ז] עמ' לג הערה 126.