נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1042- כל המדורים ברצף
	במסירות-נפשו של צלפחד זכה לבנות ש'כובשות' את הארץ
	על-ידי עבודתנו מתגלה פנימיות עניין הגלות
	קוממיות בתל אביב
	פרשת פנחס
	כשרואה דבר הדורש תיקון – צריך בעצמו להשתדל בתיקונו
	"האומר דבר בשם אומרו"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1042, ערב שבת-קודש פרשת פנחס, י"ג בתמוז ה'תשע"ד (11.07.2014)

  דבר מלכות

במסירות-נפשו של צלפחד זכה לבנות ש'כובשות' את הארץ

כאשר "בן אין לו", שאינו מתנהג כאיש ש'דרכו לכבוש', אזי "והעברתם את נחלתו לבתו" – יהיו הבנות מי ש'יכבשו' את הארץ * כיצד התכוון צלפחד לשם שמים בקוששו עצים בשבת, ומאידך לא עבר על איסור תורה? * תפקיד הנשים שבדור אינו רק בדרך טפל אלא בכוחן להוסיף ולפעול בחיזוק התורה והיהדות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו עוד עניין של חידוש בפרשת פינחס – שבה נאמרה פרשת נחלות וירושה:

כאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה"¹ – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"²,

– כיוון ש"נתעלמה³ הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקליה למטרפסיה כו'"⁴) על שנטל עטרה לומר והדבר⁵ אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה (פרשה זו) על-ידן"³ –

ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"⁶.

ולהעיר, שכללות עניין מתן-תורה על-ידי משה רבינו (עד לשמונה פסוקים האחרונים שהיו בסוף שנת הארבעים), לא היה יכול להסתיים – לב' הדעות במסכת גיטין⁷ אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור (בנות צלפחד) וזכו שעל-ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.

ב. ויש לבאר העניין בזה – על פי פתגם הבעל שם טוב⁸ שמכל עניין צריך ללמוד משהו בנוגע לעצמו:

בפרשה זו מדובר אודות מצב שיהודי בא ואומר ש"בן אין לו".

ובהקדם החילוק שבין בן ובת – כדאיתא בגמרא במסכת יבמות⁹ ש"איש דרכו לכבוש, והאשה אין דרכה לכבוש".

והעניין בזה¹⁰ – כדאיתא בספרי מוסר שתפקידו של יהודי הוא לכבוש את חלקו בעולם ולפעול בו כל מה שהקב"ה רוצה שיהודי יפעל בעולם, ולזה צריך תוקף הדעת, שלא להתפעל ושלא להתיירא כו', גם כאשר יש צורך במלחמה – שזהו ענינו של איש (בן).

אמנם, כאשר "בן אין לו", כי אם בנות בלבד, היינו, שמאיזה טעם שיהיה לא התעסק בהעמדת איש שדרכו לכבוש – אין לחשוב שעובדה זו פוטרת אותו מכיבוש הארץ; אף אחד אינו פטור מכיבוש הארץ. וגם אם "בן אין לו" – אזי "והעברתם את נחלתו לבתו", היינו, שהעבודה שהיתה צריכה להיעשות על-ידי הבנים, יכולות הבנות לעשותה.

וזהו גם התוכן בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר¹¹: נושאים אנו תפלה להשם יתברך, "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו"¹², הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו – שהרי אין זה אפילו בבחינת "חלא בר חמרא"¹³ [=חומץ בן יין], אלא הרבה למטה מזה.

ועל דרך זה בנדון דידן, שכאשר "בן אין לו" – שזהו על-דרך שנמצאים בדור כזה ש"אבותינו" אינם נשמות בגופים – אזי בהכרח לנצל את הסייעתא דשמיא וברכת ההצלחה באופן שהבנות יכבשו ויירשו את הארץ, מצד חיבת הארץ שיש אצלן¹⁴.

ג. ואצל מי גדלות בנות כאלו – אצל יהודי בעל מסירת-נפש ("אַ מסירת-נפש איד"), יהודי שאינו מתיירא אפילו להפסיד את העולם-הבא:

צלפחד בן חפר – "מקושש עצים היה"¹⁵, ו"לשם שמים נתכוון", שמסר נפשו להיות "מקושש עצים ביום השבת", "כדי שיהרג ויראו אחרים"¹⁶, היינו, שעל-ידו תתגלה ותתבאר הלכה ופסק דין בתורה – מהו דינו וענשו של מחלל שבת רחמנא ליצלן.

והגע עצמך:

לשם מה צריכים לדאוג ("באַוואָרענען") ליהודי מחלל שבת, שיינו יין נסך וכו'¹⁷, ובפרט לדאוג לו על-ידי עשיית מעשה שכל הרואה יאמר עליו שהוא מחלל שבת?!...

– האמת היא שהמקושש עצים לא חילל את השבת, כדאיתא באחרונים, בשו"ת של הרב מלובלין¹⁸ (לא בעל ה"תורת חסד", אלא ר' מאיר מלובלין, בעל התקנה של לימוד דף היומי), שהטעם שבחר במלאכה של מקושש עצים, כיוון שחלוקה משאר המלאכות בכך שחיובה אינו אלא כאשר צריך לעצים, אבל כשאינו צריך לעצים פטור¹⁹, וכיוון שצלפחד עצמו ידע שלא היה צריך לעצים, אלא כל רצונו אינו אלא שיתברר דין בתורה, נמצא, שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת.

ומכל-מקום, כיוון ש"האדם יראה לעינים"²⁰, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"²¹, הרי כאשר באו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים [ועל כרחך צריך לומר שגם השתמש בעצים, שאם לא כן, היו העדים מעידים שלא היה צריך לעצים, ובמילא לא היה חייב מיתה, ואז לא היה מתברר הדין של חילול שבת], חייבים בית-דין לדון אותו כמחלל שבת. וכך הצליח לפעול שני העניינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.

ובכל אופן, כלפי כל הקהל היה זה חילול שבת – נוסף על עניין חילול השם – ומה גם שכיוון שמאורע זה היה מיד בשבת השנייה²², הרי בגלל זה לא היה יכול להיות העניין ש"משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"²³ (כשם שמצינו גבי לוקטי המן, ש"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר²⁴ ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתריה ויבוא²⁵ עמלק"²³).

אלא שעניין זה היה באופן של מסירת-נפש!

וכאשר נמצא יהודי בעל מסירת-נפש שמאיזו סיבה שתהיה לא זכה לבנים, ל"איש" ש"דרכו לכבוש" – לא הפסיד חלקו בארץ, אלא, הבנות שגידל וחינך זכו שעל-ידן היתוספה פרשה בתורה שבה נתבאר סדר ירושת הארץ, ש"ירושה אין לה הפסק"²⁶.

ד. ועוד זאת, שמעלת הירושה שאין לה הפסק, פועלת גם בעניין המתנה:

ובהקדמה – שמבואר בחסידות²⁷ שלכל לראש ישנו העניין שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אבל אין זה מספיק עדיין, ולאחרי זה מקבלים מה שהקב"ה נותן בדרך מתנה (שזהו עניין "קוב"ה שריא באתר שלים"²⁸), והיינו, שלאחרי שמקבלים האתערותא דלעילא שבערך האתערותא דלתתא, לפי ערך עבודתו ויגיעתו, אזי נותנים מלמעלה בדרך מתנה באופן נעלה יותר שלא בערך.

ולכאורה: כיוון שמתנה יש לה גריעותא לגבי ירושה, שהרי מתנה יש לה הפסק²⁶ – מהי המעלה שמבקשים שיהיה גם חלק המתנה?

ומבאר הצמח צדק²⁹, שהדין הוא³⁰ שהנותן מתנה למי שראוי ליורשו, אזי יש במתנה זו שתי המעלות: הן המעלה שבירושה והן המעלה שבמתנה.

ובנדון דידן: כיוון שמדובר אודות בני אברהם יצחק ויעקב שהנחילו לכל אחד ואחד מישראל חלק בארץ בגשמיות (כפי שמצינו בנוגע לדין פרוזבול³¹), שזהו לפי שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל ברוחניות – הרי גם מה שמקבל באופן של מתנה נעשה באופן שאין לו הפסק.

ה. ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"³²:

פרשה זו בתורה היתוספה על-ידי הנשים צדקניות שבאותו הדור, שפעלו עניין כזה שעד אז לא פעל מישהו אחר – "ויקרב גו' משפטן לפני ה'".

ועניין זה מהוה הוראה – שבכל זמן ובכל מקום שנמצאים, צריכות הנשים שבאותו הדור לידע שאינן רק טפל בלבד, ועליהם לעשות רק את העניינים המיוחדים אליהן ותו לא מידי, אלא יכולות הן להוסיף; כאשר תגשנה לקבל על עצמן הוראה מנשיא הדור, שזהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שסידר את העבודה – אזי "ויקרב גו' משפטן לפני ה'", ואז מוסיפות הן עניינים של נחלה שאין לה הפסק, שאף אחד מלבדן אינו יכול לפעול, ואחר כך מקימות הן בתים בישראל, ומהן למדים כמה וכמה דינים, הן בנגלה שבתורה והן בפנימיות התורה.

וכאמור לעיל – יש לפרש כל עניין בפשטות:

הנשים ובנות של דורנו זה צריכות לידע את היכולת הגדולה שיש להן לפעול בחיזוק והפצת היהדות, הן בבית שלהן, והן בסביבתן, ואפילו במקומות הרחוקים.

וכיוון שיש להן היכולת – הרי מובנת האחריות שמוטלת עליהן, והזכות שיש להן כאשר ממלאות את רצון הקב"ה להרבות חלק בתורה, להנחיל ולהקים משפחות בישראל שיהיו אחר כך למופת ולתפארת.

(מהתוועדות יום א' פרשת פנחס י"ג תמוז ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יד, עמ' 208-212)

__________________________________

1)    כז, ד.

2)    שם, ה.

3)    פרש"י עה"פ.

4)    לשון חז"ל – פסחים נז, ב. יבמות קה, ב.

5)    דברים א, יז ובפרש"י.

6)    שם, ח.

7)    ס, סע"א.

8)    ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ.

9)    סה, ב.

10)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 153. וש"נ.

11)  לקו"ד ליקוט לז – י"ל לג' תמוז שנה זו (תשט"ו). – לקו"ד ח"ד תרצא, ב ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך.

12)  מלכים-א ח, נז.

13)  לשון חז"ל – חולין קה, א.

14)  ראה פרש"י כו, סד. כז, א.

15)  פרש"י שם, ג.

16)  תוד"ה אפי' – ב"ב קיט, סע"ב.

17)  ראה חולין ה, א. וש"נ.

18)  שו"ת אור המאיר סי"ב. – וראה לקו"ש חכ"ח ע' 94 ואילך. וש"נ.

– כ"ק אדמו"ר אמר, שאומר עניין זה "בשם אומרו", כיוון שצריכים להביא את המשיח ("כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – אבות פ"ו מ"ו. וראה גם שיחת י"ב תמוז תש"ח סכ"א (סה"ש תש"ח ע' 245)).

כ"ק אדמו"ר אמר גם שנמצא כאן בהתוועדות מחסידי לובלין.

19)  ראה לקו"ש שם הערה 14. וש"נ.

20)  שמואל-א טז, ז.

21)  סנהדרין ו, סע"ב. וש"נ.

22)  פרש"י שלח טו, לב.

23)  שבת קיח, ב.

24)  בשלח טז, כז.

25)  שם יז, ח.

26)  ב"ב קכט, ב. קלג, סע"א.

27)  ראה לקו"ת שה"ש כב, ב ואילך. ובכ"מ.

28)  ראה זח"ג צ, סע"ב.

29)  ראה אוה"ת תשא ס"ע א'תתקע ואילך. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ע' 104 ואילך. וש"נ.

30)  שם קל, רע"א (במשנה).

31)  ראה לקו"ש ח"כ ע' 309. וש"נ.

32)  שבת סג, א. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

על-ידי עבודתנו מתגלה פנימיות עניין הגלות

איך מתאים ברית-מילה של נשיא בישראל לימי בין-המצרים?

י"ט תמוז – יום כניסת כ"ק מו"ח אדמו"ר לבריתו של אברהם אבינו ע"ה (בשנת תר"ם) – הוא מהימים הראשונים שב"שלושת השבועות" ש"בין המצרים" (שבעה-עשר בתמוז עד תשעה באב).

מכיוון שהכל בהשגחה פרטית, על-אחת-כמה-וכמה עניינים הקשורים עם נשיא בישראל, מובן שישנו טעם ודיוק בכך שיום הברית חל דווקא ב(תחילת) "בין המצרים" [...]; ומכיוון שזהו יום הברית של נשיא בישראל, נשיא דורנו, אשר הנשיא הוא הכל – הרי מובן שזה גם עניין כללי, שנוגע לכל בני ישראל בדור זה.

על-פי זה דרוש הסבר: התוכן של ברית – אשר קשורה עם שמחה גדולה – הוא לכאורה ההיפך מ"בין המצרים", זמן אבלות אצל בני-ישראל, אשר בו לא עושים שמחות, בגלל המאורעות הבלתי-רצויים שאירעו לעם היהודי בימים אלו, בעיקר – חורבן בית-המקדש, שממנו החלה הגלות המרה (הזו).

הביאור בזה:

בנוגע לעניין "בין המצרים" כבר דובר פעמים רבות, שלמרות שימים אלו קשורים בגלוי עם ירידה הכי גדולה, דברים בלתי רצויים שקרו אז, אולם הכוונה בירידה זו – צורך עלייה, בכדי להגיע למקום ודרגה גבוהים יותר משהיה מלכתחילה (לפני הירידה), כיתרון האור מן החושך אשר מתגלה על-ידי אתהפכא חשוכא לנהורא, ועד לעלייה של הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות (למעלה מהמצב שהיה בבית ראשון ושני – קודם הירידה) – אשר באה כתוצאה מכך שההעלם וההסתר (הגלות) מעורר התגברות בעבודה (מעשינו ועבודתנו) של יהודי (יותר מכפי שהיה קודם הירידה), אשר מביאה את הגאולה.

ויתירה מזו – (לא רק שהכוונה ב"בין המצרים" והגלות בכלל היא בשביל העלייה, אלא) הפנימיות ואמיתיות של ימים אלו גופא הוא טוב נעלה ביותר – העלייה שבזה.

[...] אלא שלעת עתה הטוב בתכלית ההעלם וההסתר (ויתגלה לעתיד לבוא), כי הקב"ה רוצה שהגילוי של זה יבוא על-ידי העבודה של בני ישראל (מעשינו ועבודתינו), לזכך את העולם ולעשותו ל"כלי" לקבל את הטוב הכי נעלה – שעל-ידי זה מתגלה הטוב של "בין המצרים" והגלות (על-ידי שמכניסים בה את ה"אלף" של אלופו של עולם) – העלייה שלא בערך של הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות (ושההעלם שלפני זה היה רק הכנה והכשרה לגאולה).

[...]  ועל-דרך זה יש לומר בנוגע ליום הברית י"ט תמוז (יום שמחה גדולה) שאין זה עניין הופכי מ"בין המצרים", אלא אדרבה – זה גופא הוא תוכנם האמיתי של "בין המצרים", כי הפנימיות של ימי "בין המצרים" הוא – ימי ששון ושמחה ומועדים טובים.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס, י"ט בתמוז ה'תשמ"ט - התוועדויות תשמ"ט, עמ' 47-49 – תרגום מאידיש)

 ניצוצי רבי

קוממיות בתל אביב

מהו אמיתית עניין יישובה של עיר? * קשריו של הרבי עם גדולי תורה ופרנסי העיר תל-אביב, אשר נרקמו הודות לפעילותו המבורכת של השליח הרב גרליצקי שיחי' * על קביעת יום החינוך מדי שנה וכן על הוצאתם לאור של ספרי "לכבודה של תורה" על ידי המועצה הדתית – לכבודו ובהשראתו של הרבי * סיקור על פי מסמכים ומכתבי הרבי בפרסום ראשון * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ואולך אותם קוממיות...

"ויבשר טוב ומתוך שמחה ורוממות הרוח קוממיות" – כך כתב הרבי בתגובה לדין-וחשבון ששיגר הרב יוסף שמואל יהושע שי' גרליצקי, השליח הראשי בתל-אביב מאז חודש סיוון תשמ"א.

מאז הגיע לתל-אביב החל לפתח מוסדות, ולנהל פעולות בהיקפים גדולים ונרחבים.

באותו דו"ח (צילומו ב'מקדש מלך' כרך ב' עמ' 510) כותב הרב גרליצקי:

"הנני בזה לדווח על כמה מהפעולות בתל-אביב במשך חודשים שעברו...".

על כך ציין הרבי מענה בכתב-יד-קודשו ובו המשפט הנזכר:

נת' [=נתקבל] ותשואות-חן אזכיר על-הציון שתהי' פעולה נמשכת בכל ויבשר טוב ומתוך שמחה ורוממות הרוח קוממיות.

הרבי הוסיף [ככל הנראה בצירוף שטר לצדקה, ולגבי כך כתב]:

לצדקה בתל-אביב.

אין מטרת רשימה זו לסקור את מוסדותיו, מפעיליו ופעילותו של הרב גרליצקי, כמו גם השלוחים ובתי חב"ד הרבים שנפתחו ברחבי העיר, אלא נבוא כאן רק בפרטים אחדים מהדברים שזכו להתייחסותו הישירה של הרבי.

'יום החינוך' לכבוד הרבי

נפתח ב'יום החינוך'. בעקבות קשר עמוק שנוצר בין הרב גרליצקי לנציגי הציבור בעירייה וראש העיר, החליטו בעירייה על יוזמה מבורכת לקביעת 'יום החינוך' בהשראתו ולכבודו של הרבי. שנה אחר שנה נקבע 'יום החינוך', שזכה להתייחסות הרבי כמה פעמים (ראה ברשימה הקודמת מכתב משנת תשל"ח). בשנת תשד"מ, לכבוד יום הולדתו השמונים ושניים של הרבי, פורסמה שוב הכרזת העירייה בצורת מגילה על קביעת יום החינוך, ועל כך הגיב הרבי במכתב שצילומו מובא להלן. לפני כן יוצג כאן מסמך כבוד של העירייה בו התפרסמה ההכרזה על 'יום החינוך'.

הכרזה על יום החינוך

להלן מכתב ה'מזכירוּת' לעירייה, לפיו שולחים הם עבורם, בידי הרב גרליצקי, את הכרזת 'יום החינוך' של ממשלת ארצות-הברית עם מסמכים נלווים, בתקווה שייעזרו בהם.

מכתב המזכירות

ולהלן מכתב הרבי, בו מודה לחברי העירייה ובראשם מר שלמה להט, על קביעת 'יום החינוך', וכן מודה להם "בעד המתנה היקרה" שהדפיסו ספר התניא המיוחד לתל-אביב – יפו, כשאת המכתב מסיים הרבי בברכה, ובתוספת מלים בכתב יד-קדשו:

ובתודה בפרט על האיחולים והברכות (חי"ק)

.

 מכתב הרבי להנהלת העירייה

"לכבודה של תורה"

בין השאר עמד הרב גרליצקי בקשר עם כל גדולי התורה, האדמו"רים, הרבנים ופרנסי-הציבור בתל-אביב. קשר זה בא לביטוי לעתים גם במכתבים שכתבו הללו לרבי, והרבי מצדו הואיל לענות להם. חלקם של המכתבים נשאו הן אופי אישי והן אופי תורני. כך למשל עולה ממכתבים רבים שקיבלו הרבנים הראשיים של העיר, הרב יצחק ידידיה פרנקל (ראה שמן ששון מחבריך כרך ד' עמ' 101-102), והרב חיים דוד הלוי (ראה שם כרך א' עמ' 204). להלן מכתבי הרבי אליהם:

גולת הכותרת הייתה כאשר המועצה הדתית בתל-אביב הוציאה לאור את סדרת הספרים התורניים 'לכבודה של תורה' בהשתתפות האדמו"רים, הרבנים וגדולי-התורה. להלן מכתב הרבי ל"מערכת 'לכבודה של תורה', לרגל קבלת אחד הספרים:

מר פנחס שיינמן, יו"ר המועצה הדתית, זכה למכתבים מיוחדים מהרבי בעקבות כך. באחד מהם (נדפס בספר 'יום מלכנו', קה"ת תשד"מ, עמ' 329-330), עיטרו הרבי בתארים "הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ רב פעלים כו' מו"ה פנחס שי'", הודה לו ("מאשר הנני קבלת הספר כבודה של תורה, ות"ח ת"ח) ובירכו ("לחנוכה מאיר ושמח") ולאחר מכן כתב:

ויהי רצון שימלא השם משאלותם לטובה להמשיך בהוצאה-לאור דקובצי תורה ובהוספה, ובפרט חידושי-תורה של תושבי העיר, והרי-זה אמתית עניין יישובה של עיר (ובמיוחד) בישראל, ואמ[רו] חז"ל אין תורה כתורת א"י [=ארץ ישראל] וזכות הרבים ודארץ-הקודש מסייעת.

להלן צילום מכתב נוסף של הרבי למר פנחס הנ"ל, משנת תשמ"ו, אותו מסיים בברכה בכתב-יד-קודש:

[בכבוד ובברכת החג] ולהוספת מרץ בתפקידו כיו"ר המועצה-דתית דעיר ואם בישראל (חי"ק).

צילום מכתב הרבי למר פנחס

להלן מכתב מר פנחס שינמן לרבי לרגל שיגור קובץ הד' "לכבודה של תורה" בשנת תשמ"ט:

בכ"ו מר-חשון תשנ"ב ('השליחות לארץ הקודש' עמ' שלג), מסר הרב גרליצקי לרבי את הכרך החמישי שיצא-לאור לכבוד שנת התשעים לרבי, והרבי הודה לו על כך:

בשורות טובות.

נתן לו דולר נוסף ואמר:

תמורת ספר יש לשלם.

 ממעייני החסידות

פרשת פינחס

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,יא)

פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני)

"פינחס" – רומז לעבודת ה' מתוך מסירות נפש, שבה מתגלה עצם הנפש, בחינת 'יחידה'.

"הוא אליהו" – עבודה זו מקרבת את ביאתו של מבשר הגאולה, שאז יתגלה מהותו ועצמותו יתברך, בחינת 'יחיד'.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 344)

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)

החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ושינוי הטבע, שהרי יהודי מוליד גוי ר"ל, ובכך מתבטלת המחיצה הטבעית בין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי הוא לא היה ראוי לכך מצד עצמו, כפי שרש"י מפרש כאן.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 153)

* * *

אף משה רבנו הסיר את חרון אפו של מקום מעל ישראל (לאחר חטא העגל), ובכל-זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו", ובניו לא ירשו את כבודו.

בטעם הדבר אומר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

משה רבינו ביטל את הגזֵרה למעלה על-ידי תפילה, ובלשון החסידות – בדרך "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק חוזר ה"מטה" למצבו הקודם, לכן היה גם השכר ארעי.

לעומת זה, פינחס פעל בדרך של 'העלאת המטה' – הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה'מטה' עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו; והשכר היה מידה כנגד מידה, שכהונתו עברה גם לזרעו אחריו.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 344)

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (כה,יד)

במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)

כנגד מה שטענו השבטים שזמרי עשה כאן מעשה חסד (בעבורם), ופינחס עשה מעשה אכזריות, באה התורה ומייחסת כאן את פינחס לאהרון איש החסד. ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד, פעולה שהביאה להצלת העם.

באותה מידה בקצה ההפוך לגמרי, "במקום" זה, מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, שעליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכורותיהם". לומר לך, כי למרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), היינו מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר זו היתה פעולה אכזרית, שכן במקום להוכיח את בני שבטו על מעשיהם, הצטרף אליהם, וכך מנע מהם מלחזור בתשובה.

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 169)

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)

גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית – "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדתנו, שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם הלמעלה מהטבע.

כלומר: מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין סומכים על הנס; אך עם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות: ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".

(שיחת ט"ו תמוז תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 70)

אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נה)

המשמעות של חלוקת הארץ, כפי שהיא בעבודת האדם לקונו, היא, שלכל יהודי ניתנה מצווה אחת השייכת לו במיוחד. וכמאמר רז"ל (שבת קיח) "אבוך במאי הווי זהיר טפי".

לכן נחלקה הארץ בגורל, שכן מבואר בחסידות כי האור הפרטי הזה, המאיר לנשמות פרטיות, הוא בבחינת "למעלה מטעם ודעת", "כך עלה במחשבה"; וגם הגורל הוא עניין על-שכלי, שלמעלה מטעם ודעת.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 346)

צו את בני-ישראל (כח,ב)

לפי שאמר משה יפקוד ה' איש על העדה... אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בניי, פקוד בניי עלי (ספרי)

משה ביקש "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". כלומר, שיכירו תמיד שיש רועה ומנהיג לעולם, וכל ענייני העולם מונהגים בהשגחה פרטית – "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". בהמשך לזה ציווה הקב"ה על הקרבת קרבן התמיד, המסמל את כללות הקרבנות, שכן עבודת הקרבנות מחזקת ומגבירה את התחושה שיש מנהיג לעולם.

(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 18)

ואמרת אלהם... ואמרת להם (כח,ב-ג)

"ואמרת אליהם" – קאי על בחינת המחשבה והדיבור שבקרבנות. מחשבה – עבודת התפילה (תפילה במקום קרבנות תקנום), שהיא עבודה שבלב; ודיבור – הדיבור בדיני והלכות הקרבן.

"ואמרת להם" – קאי על בחינת המעשה, הקרבת הקרבן בפועל.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

* * *

"ואמרת אליהם" – הקרבת הבהמה הגשמית. "ואמרת להם" – הקרבת הבהמה שבליבו של אדם, הנפש הבהמית. "זה האישה אשר תקריבו לה'" – יש להקריב את האש הזרה של הנפש הבהמית ולהפכה לאהבת הבורא.

(אור התורה במדבר עמ' א'צח)

את קרבני לחמי (כח,ב)

מדוע נמשלו הקרבנות ללחם? כי האוכל ממשיך ומוריד את חיות הנפש לתוך הגוף, וכמו-כן עבודת הקרבנות ממשיכה שפע אלוקי לעולמות.

(לקוטי תורה במדבר עמ' מא)

אִשֶׁה ריח ניחח לה' (כח,ח)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

"אִשֶׁה" – כאשר אדם עובד את ה' בחמימות ובהתלהבות, הרי זה "ריח ניחוח לה'".

(אור תורה במדבר עמ' נ)

ריח ניחוח לה' (כח,ח)

נחת-רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י)

מדוע נאמר עניין זה אצל קרבנות דווקא? והרי כל מצווה גורמת נחת רוח למעלה.

אלא: כל המצוות מביאות גילוי אור בנשמה, ואין גילוי זה נראה וניכר בעולם. יתרה עליהם מצוות הקרבנות, שגרמה לירידת אש מן השמים, גילוי שנראה במוחש בעולם, על המזבח. זהו "ונעשה רצוני" – הקרבנות מגלים את הרצון העליון בעולם העשייה הגשמי.

משום כך אי-אפשר להקריב קרבנות אלא בבית-המקדש, שכן גילוי נעלה זה היה אפשרי רק במקדש.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

על עולת התמיד יעשה ונסכו (כח,טו)

אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת (רש"י)

קרבן חטאת מורה על עבודת התשובה, ואילו נסכי יין, המשמח אלוקים ואדם, רומז לשמחה. לכן אין נסכים לחטאת, שכן עבודת התשובה חייבת להיות מתוך מרירות, לא בשמחה (אמנם יש כאן שמחה, אבל זו שמחה פנימית, לא שמחה גלויה וניכרת).

(אור התורה במדבר עמ' א'קפז)

ביום השמיני עצרת תהיה לכם (כט,לה)

ואילו בשביעי של פסח כתיב (דברים טז) "עצרת לה' אלוקיך".

אומר כ"ק אדמו"ר הזקן:

כשיצאו בני-ישראל ממצרים, לפני קבלת התורה, לא היו מסוגלים לקלוט את הניסים הגדולים שנעשו להם (היינו הגילוי האלוקי שבניסים האלה); הגילוי לא האיר בהם אלא בבחינת 'קטנות'. לכן נאמר בשביעי של פסח "עצרת לה' אלוקיך". ואילו בחג הסוכות, שאז האיר הגילוי בנשמות-ישראל בבחינת גדלות, נאמר "עצרת תהיה לכם".

(לקוטי תורה ויקרא עמ' יג)

פר אחד איל אחד (כט,לו)

מדברי הרבי מהר"ש:

'שור' ו'עז' הם שני ציורים של הנפש הבהמית. שור – היינו שור תם ושור נגח. עז – היינו תוקף וחוצפה.

יש גם 'שור' ו'עז' בקדושה (הלעומת-זה של שור ועז שבנפש הבהמית), אך אינם 'סחורה מיוחלת'. זה אדם 'בעל ציפורניים', דוקרני.

ואילו 'פר' ו'איל' – אף שהם מאותו סוג בהמות של שור ועז – עומדים בדרגה נעלית יותר; מורגש בהם ה'אחד'.

זהו "פר אחד איל אחד".

(ספר השיחות ת"ש עמ' 53)

* * *

פר אחד איל אחד (כט,לו)

אלו כנגד ישראל... כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד (רש"י)

לכאורה היה לו לומר "קשה עלי פרידתנו", ומהו "פרידתכם"?

אלא הפירוד בין ישראל לקב"ה, 'פרידתנו', אינו נובע אלא מ'פרידתכם'. שכן פירוד לבבות בין איש לרעהו מפריד ח"ו אף בין ישראל לאביהם שבשמים, כמאמר "ברכנו אבינו (רק כאשר) כולנו כאחד".

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 433)

 הזמן גרמא

כשרואה דבר הדורש תיקון – צריך בעצמו להשתדל בתיקונו

ולעשות כן תוך ראיית מעלתו של כל אדם ישראל

מחד גיסא – פינחס הוא זה "אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל", שבראותו מאורע שהיה בו פגיעה בכבודו של הקב"ה וכבודם של ישראל, לא חסך שום מאמץ והשתדל בעצמו בתיקון הדבר, מבלי להתפעל משום דבר, ועד ש"ויקח רומח בידו וגו'". ובגלל זה אמר הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום".

ולאידך גיסא, מצינו שאמר הקב"ה לאליהו הנביא – "פינחס זה אליהו" – "לעולם אתה מקנא – קינאת בשיטים.. שנאמר פינחס בן אלעזר... חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך", היינו, שבכל ברית מילה בא "פינחס זה אליהו" לראות ולהעיד על מסירות-נפש של בני ישראל בשביל הקב"ה באופן שלמעלה מטעם ודעת.

ומזה למדים הוראה בנוגע להנהגתו של כל אחד ואחד מישראל, ובמיוחד בנוגע לכל אחד ואחד מעדת החסידים: מחד גיסא – צריכה להיות עבודתו באופן ד"קינא לאלוקיו", שכאשר רואה דבר הדורש תיקון, צריך הוא בעצמו להשתדל בתיקון הדבר,

– ולכאורה, יכול לחשוב שמוטב לו להתעסק בענייניו הוא, עניינים גשמיים או אפילו רוחניים, ואילו בנוגע לדבר זה הדורש תיקון ישנם מספיק יהודים אחרים שיתעסקו בכך. ומה גם – ממשיך לטעון – שלטובת תיקון דבר זה (לא רק לטובתו הפרטית) עדיף שיתעסק מישהו אחר, באומרו, שבשביל דבר פלוני זקוקים למישהו גדול ממנו, ובשביל דבר פלוני זקוקים למישהו קטן ממנו, ואילו הוא עצמו – אינו מתאים לשום דבר!...

הנה על זה בא הלימוד מפינחס – שכאשר יהודי רואה דבר הדורש תיקון, אין לו לסמוך על אף אחד, אלא עליו להשתדל בעצמו ולעשות כל התלוי בו לתיקון הדבר.

ולאידך גיסא – בבואו לתקן דבר הדורש תיקון אצל הזולת, עליו להיזהר שלא לדחותו ח"ו ב"אמת הבניין". לכל לראש, עליו לידע ולהכיר ולראות את מעלתו של כל אחד ואחד מישראל – בנו יחידו של הקב"ה – שמוכן הוא למסור נפשו בשביל הקב"ה, כפי שרואה "פינחס זה אליהו" בכל ברית מילה... ואז, יתקן את הדרוש תיקון (לא בדרך דחייה, אלא) על-ידי גילוי מעלותיו, החל מגילוי כוח המסירות-נפש.

(מהתוועדות יום א' פ' פינחס, י"ג בתמוז ה'תשי"ב – תורת-מנחם כרך ו עמ' 76-75 - בלתי מוגה)

לצאת מד' אמות של תורה ולברר את חלקו בעולם

כמו שהוא בכללות השתלשלות הנשמות למטה – כך הוא גם בכל נשמה פרטית בהיותה כבר למטה:

יש זמן שהתינוק נמצא במעי אימו, ששם מלמדים אותו כל התורה כולה. וגם לאחרי שיוצא לאוויר העולם, הרי בשנים הראשונים אין עדיין ניסיונות שיהיו בשנים שלאחרי זה. וגם אחר-כך בימי הבגרות, הרי בהיותו בד' אמות של תורה ותפילה, אין לו את הניסיונות שישנם בחוץ לד' אמות אלו.

ואף-על-פי-כן, יש זמנים שמצווים אותו לנסוע בנסיעות שהם מחוץ לד' אמות של תורה ותפילה, אף-על-פי שיש שם יותר ניסיונות, ובכלל אין שם אפשרות לעבוד את ה' כמו בשעה שסגור בבית-הכנסת ובישיבה, וטעם הדבר – כי גם אם לדעתו הוא עצמו אינו צריך תיקון, הרי עליו לנסוע כדי לברר את חלקו בעולם.

(משיחת יום ד' פרשת פינחס ח"י בתמוז תשי"ג – תורת-מנחם כרך ט, עמ' 71-70 - בלתי מוגה)

 פרקי אבות

"האומר דבר בשם אומרו"

והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (פרק ו משנה ו)

אמירת דבר בשם אומרו אינה רק סגולה לגאולה, אלא היא חיוב גמור שהובא להלכה: "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו". ומקורו במאמר רז"ל "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא".

ויש לשאול, הרי מצינו כמה מאמרי רז"ל שלא נאמרו בשם אומרם, כמודגש במיוחד אצל רבי אליעזר הגדול, שאף ש"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם", מכל מקום יש מאמרים רבים שלו שלא הזכיר בהם שם רבו.

לכאורה יש לומר שלא הוצרך לומר דבריו בשם אומרם, כי הכול יודעים שכל דבריו הם של רבו. אך מאידך דוחק לתרץ כן, שהרי ממה שאמר "הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותיי", לשון רבים, מוכח שהיה לו יותר מרב אחד, ואם כן היה צריך להזכיר בכל דבר מאיזה רב קיבלו.

על-פי פשוט יש לומר: הלאו של "אל תגזול דל" הוא על-דרך גזילה בפשטות, שדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו אין בו משום גזל, וכן בדברי תורה האיסור הוא רק כשהאומר מקפיד שיאמרו הדבר משמו, ורבותיו של רבי אליעזר לא הקפידו על כך. אבל א) לכאורה צריך הרב להודיע בפירוש שאינו מקפיד (ולכאורה גם זה לא די, אלא צריכה להיות מחילה). ב) פשיטא שאין זה מהודר ולפנים משורת הדין, ואדרבה מצווה קעביד אם יאמר בשמו, כנאמר "אל תמנע טוב מבעליו".

ויש לומר הביאור בזה:

אף שרבי אליעזר היה בור סוד שאינו מאבד טיפה, מובן שלא הסתפק בידיעת תורת רבו, אלא התייגע והתעמק בהבנת הדברים עד שנתעצמו בשכלו והשגתו באופן שהשתכנע והבין את הדברים ונעשו חלק משכלו. מובן אם כן, שמה שאמר לאחר מכן דבר זה אינו חזרה על דברי רבו בלבד, אלא הדבר היה מוכרח מצד שכלו.

ועל דרך המבואר לגבי בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי ששורשם מבחינת הגבורות מחמירים, ובית הלל ששורשם מבחינת החסדים מקילים, לכאורה תורה לא בשמים היא, וכיצד אפשר לפסוק על-פי שורש הנשמה? – אלא שהפסק דין שלהם היה לאחרי שהתבוננו והתייגעו בהשגת העניין עד שהבינו כך בשכלם כפי שהם למטה, נשמה בגוף, ולא הסתפקו במה שהתקבל אצלם מצד שורש נשמתם.

ומצינו עניין זה גם להלכה:

רז"ל אמרו "הרב שמחל על כבודו כבוד מחול, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם . . הכי השתא התם הקב"ה עלמה דיליה הוא ותורה דיליה היא, מחיל ליה ליקריה. הכא תורה דיליה היא (בתמיהה, הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה, רש"י), הדר אמר רב אין, תורה דיליה היא, דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה", ופירש רש"י "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, בתחילה היא נקראת תורת ה' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו". הרי לנו אפוא, שיגיעת התורה היא באופן שיש לאדם בעלות על התורה עד שיכול למחול על כבוד התורה; ואף כאן לא שייך "אל תגזול דל", כי האדם נעשה הבעלים על התורה שלמד.

(ביאורים לפרקי אבות, חלק ב, עמ' 350)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת פינחס¹
י"ד בתמוז

פרקי אבות – פרק ו.

יום שלישי
תענית שבעה-עשר בתמוז

בין-המצרים²:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודת שידוכים אפילו בשבת, אלא כיבוד קל³), ואין מסתפרים.

ליטול ציפורניים אין איסור⁴.

אין מברכין 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת⁵ (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך⁶). בשירה בפה אין איסור. שמיעת קלטת וכיוצא-בה, שלא לשם שמחה ממש⁷, התיר הגרש"ז גרליק ז"ל עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה – רצוי שלא לעשות ב'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר⁸.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים⁹. גם בקייטנות, משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז¹⁰.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים האלה¹¹.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] – יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק – נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה – זאת אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים¹².

הנהגות מיוחדות בימים אלו¹³:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה – בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת¹⁴, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין-המצרים יהיה עניין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת – על-ידי הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"¹⁵], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"¹⁶.

תורה: לקבוע¹⁷ (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש – הלכה למעשה מדיני ימים אלו¹⁸, וגם (בענייני גאולה¹⁹ ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"²⁰. היינו: בתנ"ך²¹ –  בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא – מסכתות מידות ותמיד²², וברמב"ם – הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב²³.

צדקה: ההוספה בצדקה – באם אפשר – להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)²⁴.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד-השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר²⁵.

עלות-השחר בתל-אביב לפי הגרא"ח נאה: 3:13.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית-ציבור²⁶.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים²⁷.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים²⁸. ואם אין – אומרו ב'שומע תפילה'²⁹.

סליחות³⁰:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך³¹, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר³² /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך³³ / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו³⁴ / משיח צדקך³⁵ / א-ל רחום שמך³⁶ / עננו ה' עננו³⁷ / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני³⁸ / 'אבינו מלכנו' הארוך³⁹,  ובו: "ברך עלינו שנה טובה"; "זכרנו ל..." [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע /  חצי קדיש.

קריאת  התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." – אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא⁴⁰: "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל⁴¹) בתורה (בנביאים) פרשת היום על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'⁴² (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"⁴³.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול היום⁴⁴. ו"מנהג ישראל להרבות בצדקה (הן בכמות, והן באיכות – על-ידי סבר פנים יפות כו'⁴⁵) ביום התענית"⁴⁶.

מנחה:

התפילה – בשעה מאוחרת יחסית⁴⁷.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה,ו – נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש⁴⁸.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו⁴⁹, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה⁵⁰.

___________________________________

1)    ברוב המקורות הישנים (כמו: סה"מ תרס"ט, עת"ר, אעת"ר, עטר"ת, המשך תרס"ו, המשך תער"ב, סה"מ תרפ"ז, תש"ב, היום יום, לקוטי שיחות א-ד. וראה גם חי"ג עמ' 256 הע' 1. חכ"ג עמ' 397 בגוף המכתב) – 'פנחס' חסר יו"ד. במענה משנת תשכ"ב (אג"ק חכ"א עמ' עח) לשאלת הנמען מדוע כתב הרבי את שמו חסר, הביא הרבי את דברי מהרש"ל, "דרובן כותבין חסר", והוסיף: "(כנראה הכוונה במקום שאינו נוגע לדין). וכן הוא בש"ס בשמות דרבי פנחס בן יאיר וכיו"ב". לראשונה מופיע 'פינחס' מלא בלקוטי שיחות חי”ג עמ' 93, ושם בהערה 1 ציין הרבי מקורות לזה. להלן הערה מחלק ח"י עמ' 318: "4) מלא -  ראה בית שמואל הל' גיטין, שמות אנשים. שי למורה שם. ובטיב גיטין שם. ועוד. וראה בעניין פינחס מלא בזוהר חלק ג (נז,ב. ריג,ב. רכ,א. רלו,ב) מנחת שי ריש פרשתנו...".

בשיחת ש"פ בלק תשט"ז סכ"ד (תורת מנחם חי"ז עמ' 97) הסביר הרבי, שהעניין ד'מלא' הוא על-דרך מה שכתוב "אלה תולדות פרץ" – 'תולדות' מלא, ששייך למשיח, שאז יהיה באופן כפי ש"עולם על מילואו נברא", עיי"ש. ואולי זו הסיבה שהרבי (החל מהשיחה דחי"ג הנ"ל) דייק לכתוב תמיד בשיחותיו באופן זה. וראה גם תורת מנחם ח"א עמ' 144.

2)    לגבי הנהגות בין-המצרים – באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א כתב שהן מתחילות כבר בליל הצום (אפילו בין השמשות!), וכ"פ בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר בליל הצום נישואין רק לצורך, וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לו, ותספורת – רק לצורך גדול (וראה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 19).

3)    מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

4)    בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

5)    לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

6)    שו"ע סי' תקנ"א סי"ז בהג"ה.

7)    ראה כיו"ב בס' נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פרק נג הערה ב, והל' אבילות ח"ב פי"ד ס"ד.

8)    אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

9)    ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

10)  היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230: "לארוז מזוודה, או אפילו מספר ממחטות". (-קטע זה אינו מופיע בתורת מנחם). אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" – 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8. ראה גם 'היכלא דמלכא', שהרבי אמר לראש ישיבת כרם ביבנה לארוז קודם.

11)  אג"ק כרך כד עמ' שנז, שלחן מנחם ח"ג ס"ע מח. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ח (בניתוח וכל טיפול שיש בו משום סכנה), שהביא מ'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכו, אג"ק חי"ט עמ' שעו, אך שם מדובר בתשעת הימים. בשערי הל' ומנהג שם נעתקה רק ההוראה האחרונה, ואילו בשלחן מנחם שם ובהמשך נשמטה הוראה זו לגמרי אפילו מההערות.

12)  אג"ק כרך כד עמ' שנה. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת הטלית-קטן וכו' ניתן להקדים גם לפני ג' שנים (ראה בס' היכל-מנחם ח"ב עמ' כט. 'ס' התולדות – רבי ישראל בעש"ט' ח"א עמ' 421). 

13)  ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 33. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54). – הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

14)  שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים – 'התוועדויות' תש"נ שם.

15)  לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 ובהערה. ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתייה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מיד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

16)  כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ,יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

17)  קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).

18)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

19)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

20)  תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה – באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

21)  וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא – בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

22)  באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת תמיד על מסכת מידות, "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

23)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הליקוטים – צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

24)  כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

25)  שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכת-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

26)  שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום – כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס – יפלוט, וגם אם אכל – ימשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

27)  ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

28)  ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

29)  משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

30)  סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. כמה מהמקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז מהרב בעל  ה'דברי נחמיה', סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה – ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עימהם. אמנם ראה 'התקשרות' גיליון תקל"ד עמ' 16 הערה 18, וגם ב'לקט הקמח החדש' סי' קלא ס"ק ז כתב שגם מעט לפניהם או לאחריהם מיקרי בציבור, וצ"ע למעשה. ואולי כל שאומרים סליחות ה"ז "עימהם".

31)  בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו' – נדפס בו "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי תהלת ה' הישנים, ואילו במחזור השלם וב'סליחות – מנהג חב"ד' נדפס תמיד "כהודעת", ועפ"ז תיקנתי כאן בעבר וכן תוקן בסידורי 'תהלת ה'' החדשים, אך בהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת ניתן לשמוע בבירור "כמו שהודעת".

32)  פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות – ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות – מנהג חב"ד').

33)  סידור תהילת-ה' עמ' 347. בפסוק:  "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.

34)  פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

35)  מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו..." כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה, ע"פ דברי האריז"ל שלא לומר פעמיים וידוי באותה תפילה. הרבי בהיותו ש"ץ היה מדלג גם "הרשענו ופשענו", כנראה מפני שגם זה (חלק מן ה)וידוי.

36)  כשעבר הרבי לפני התיבה, היה אומר תמיד "למען אמיתָך.... בריתָך", וכן בכולם ('סליחות' החדשות, הוצאת קה"ת אה"ק. וכנוסח אדמו"ר הזקן ב"הושענא, למען אמיתך").

37)  באמירת "עננו" מסיים הש"ץ בקול רם במקומות המופסקים בנקודותיים (:), דלא כמנהג העולם ('אוצר מנהגי חב"ד, אלול-תשרי, עמ' כח). בנוסח 'עננו' צ"ל: "רך לְרַצות" (אג"ק ח"ב עמ' קסב, ודלא כנדפס בסידורים ובסליחות, גם בחדשים).

38)  במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

39)  כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

40)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

41)  ראה עד"ז בבן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג, מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י.

42)  מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

43)  ויתירה מזה – התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה – על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

44)  כמארז"ל (ברכות ו,ב) "אגרא דתעניתא – צדקתא", ופירש"י "שנותנין צדקה לערב, לפרנסת העניים שהתענו היום", הובא להלכה במטה משה סי' תשנ"ה. ובא"ר סי' תקס"ו ס"ק ב כתב "ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית, ליתן לעניים בערב", הובא ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460, ובהערה 35 שם "ומהטעמים לזה – שהרי מה שאינו אוכל ושותה ביום התענית – אין זה כדי שסכום הסעודות יישאר בכיסו, ואח"כ ישתמש בו לענייני חול, אשר, עם היותם ענייני חול של יהודי, שהם בוודאי בתכלית הכשרות כו', אין זה דומה כלל להעילוי דקדושת הצדקה". ובלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 471 מבאר בדרגא נעלית יותר, ש"כדי לגלות את העניין ד"צום ויום רצון לה'", עד ל"צום אבחרהו" – יש להוסיף במצוות הצדקה, שהיא  מעין ודוגמת "מצות ה' ממש... [להחיות העולמות] בתורת צדקה וחסד חנם" (אגה"ק סי' יז) מצד הרצון והבחירה דלמעלה", עיי"ש.

45)  "רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ד. טושו"ע יו"ד סי' רמט ס"ג".

46)  (כולל ההערה הקודמת) לקוטי-שיחות הנ"ל עמ' 470.

47)  שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום – 15:15 (כנראה בגלל סדרי הישיבה, שסדר נגלה אחה"צ מתחיל בה תמיד בשעה 15:30).

48)  במראות-קודש נראה, שכאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת תענית-ציבור מיד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו, אמרו "יהללו" והחזירו את הס"ת לארון-הקודש.

49)  ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו – צום גדליה, 'ילקוט-יוסף – מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

50)  לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי במראות-קודש במקום שאפשר).