דבר מלכות

כל המוסיף גורע

הייתכן שהתורה שכל עניינה הוא "לעשות שלום בעולם", תגרום ל"פירוד" בין העיסה לחלה? * על-אף החשיבות העצומה של עניין האחדות, יש עניינים שבהם אמיתיות האחדות היא דווקא על-ידי פירוד * כדי להיפטר מהרע די ב"תנועה" אחת, אך כדי להמשיך אור אלוקי, צריך להתייגע בכל הכוח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מצוות¹ חלה היא - לקחת חלק מהעיסה, להפרישה וליתנה לכוהן. העיסה כולה נשארת חולין, וחלק זה של העיסה נעשה קודש. יש לאוכלו בטהרה², ולכוהנים³ דווקא.

לכאורה צריך להבין: הרי אודות התורה נאמר⁴ "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ויתירה מזו מביא הרמב"ם שכל העניין שניתנה תורה הוא כדי "לעשות שלום בעולם". ואם-כן, איך אפשר שהתורה תעשה פירוד, לקחת חלק מהעיסה ולהפרישה מהשאר, כך, שכל העיסה נשארת חולין, וחלק זה של העיסה נעשה קדוש?

אלא העניין הוא:

איתא במדרש⁵, שמצוות חלה ניתנה לנשים בכדי לתקן את חטא עץ הדעת שבא על-ידי חוה: היא קלקלה חלתו של עולם - אדם הראשון נקרא "חלתו של עולם" - ועל-ידי מצוות חלה מתקנת היא את החטא.

ב. חטא עץ הדעת בא על-ידי הנחש שקינא בכבודו של אדם. ובאיזה אופן בא החטא - על-ידי זה שהוסיפו עניין שהקב"ה לא ציווה⁶: הקב"ה אמר שלא יאכלו מעץ הדעת, ועל-ידי זה שהוסיפו שגם לא יגעו בו⁷, בא החטא.

ולכאורה אינו מובן: הרי התורה עצמה אומרת "עשו משמרת למשמרתי"⁸, "עשו סייג לתורה"⁹, שהם כל הגדרים והסייגים שעשו רבנן, וכמבואר ברמב"ם¹⁰ הרי זה מן התורה, שהרי בתורה נאמר¹¹ "לא תסור וגו'", היינו, שכל מה שאסרו רבותינו בכל דור, נאמר על זה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"¹².

- כולם מרועה אחד ניתנו¹³. מצד הלאו ד"לא תסור", יש לגזירות דרבנן התוקף והחומר כמו דינים דאורייתא. וחילוקי הדינים שישנם בין דאורייתא לדרבנן¹⁴, הרי זה מפני שכן הוא רצון התורה¹⁵, שדאורייתא ספיקו לחומרא, ודבר פלוני יהיה מדרבנן וספיקו לקולא¹⁶. -

וכמו כן גם בנוגע לגדרים וסייגים שכל יהודי מחוייב להגדיר את עצמו אפילו בדברים המותרים, בכדי שלא לבוא חס-ושלום לידי איסור, כדאיתא בספרי מוסר¹⁷, שצריכים להיזהר ממאה שערים של היתר כדי לא לבוא לשער אחד של איסור.

והיינו, שנוסף על העשה¹⁸ ד"קדושים תהיו וגו' והתקדשתם"¹⁹, "קדש עצמך במותר לך"²⁰ - הרי זה נכלל גם במה שכתוב²¹ "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי".

ואם-כן, לכאורה, מדוע לא היה כדבעי ("עס האט ניט געטויגט") מה שהוסיפו "ולא תגעו בו", והרי כן צריך להיות הסדר?

ג. אך העניין הוא, שיש נפקא-מינה מי הוא העושה את הגזירה, והיכן עושים אותה:

אדם הראשון היה בגן-עדן, שגן-עדן אינו סובל רע כלל,

ולכן לאחר החטא גורש אדם הראשון מגן-עדן, כיוון שבגן-עדן אי-אפשר שיהיה רע כלל²².

אדם הראשון בהיותו בגן-עדן, לא היתה לו שום שייכות לרע, והיה מרכבה לאלוקות - על-דרך שמצינו בנוגע להאבות²³, שהיו מרכבה, שכל ענייניהם היו קדושה²⁴.

מרכבה - כל מה שעושה הוא כפי רצון הרוכב²⁵.

ולכן אין צורך לעשות שם גדרים וסייגים, כיוון שאין שום חשש שיכשלו.

ואדרבה: לא זו בלבד שהגדרים והסייגים הם מיותרים ("דייך מה שאסרה לך התורה"²⁶), אלא הם גם חיסרון.

כי, מי שהוא מרכבה לאלוקות, שכל עשיותיו הם קדושה, ובשעה שעושה עניין מעלה אותו - הרי על-ידי זה שמונעים איזה עניין, מונעים את העלייה מעניין זה²⁷, ובדוגמת אכילת קדשים, אכילת שבת וכו'.

ועל-דרך שמצינו בירושלמי²⁸, שאחד האמוראים אמר ש"עתיד אדם ליתן דין וחשבון" על כל דבר שהיה ביכולתו לאכול ולא עשה כן.

מי שהוא מרכבה לאלוקות, וכל עשיותיו הם קדושה - כל עניין שעושה, פועל בו עלייה.

ובמילא, אין סתירה מהעניין ד"עשו משמרת למשמרתי" להעניין ד"ולא תגעו בו" בנוגע לעץ הדעת, שלא היה כדבעי:

במקום שבו צריכים לגדרים וסייגים - הרי זו מעלה²⁹;

במקום שאין צורך בזה - אפשר לפעמים שיהיה חיסרון³⁰.

וכלשון רז"ל בנוגע להעניין ד"ולא תגעו בו" - "שכל המוסיף גורע".

ד. כדי לתקן את חטא עץ הדעת, שהתחיל על-ידי שהשתמשו בעניין שלא במקומו - ניתנה מצוות חלה.

עניין החלה הוא שמפרידים חלק אחד מהעיסה, מחברו, כך, שכל העיסה היא חולין, וחלק זה של העיסה הוא קדוש, ונאכל לכוהנים, ובטהרה דווקא.

ואף שהתורה היא שלום ואחדות,

אדמו"ר הזקן מאריך ביותר בתניא בפרק ל"ב אודות העניין דאהבת-ישראל, ומבאר באריכות שהוא יסוד כל התורה כולה. וגם במאמר ד"ה החלצו³¹ מאריך ביותר אודות החיסרון בעניין הפירוד, ושזהו מקור על כל המידות רעות

אף-על-פי-כן, כשאדם עומד וצווח: מה לי שולחן-ערוך, יש צורך באחדות - אזי "לא³² תאמרון קשר גו'"³³.

ישנם עניינים שאמיתית האחדות היא על-ידי פירוד דווקא. החילוקים בבני-ישראל דכוהנים, לוויים וישראלים, אין זה עניין של פירוד חס ושלום; אדרבה - זוהי אחדות אמיתית. ההתחלקות דעשר קדושות³⁴ היא עניין של אחדות. ועל-דרך זה גם במצוות חלה.

וזוהי השייכות שמצוות חלה היא תיקון על חטא עץ הדעת, חטא עץ הדעת התחיל על-ידי זה שהשתמשו בעניין שלא במקומו הראוי, והתיקון על זה - מצוות חלה. לפעמים פירוד - הוא מצווה, ומצווה שדווקא היא מתקנת חטא כללי.

ה. כוהנים חלוקים מסתם בני-ישראל, ובין הכוהנים גופא חלוק כוהן גדול מכל הכוהנים.

ביום-כיפור היה כוהן גדול נכנס לקודשי-קדשים, וכל הכוהנים היו נשארים מבחוץ, וסתם בני-ישראל - אפילו לעזרת כוהנים לא היו נכנסים.

אודות כוהנים ושבט לוי בכלל, נאמר³⁵ "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", ובזמננו זה - אלו הם רבנים ומורי הוראה³⁶.

יש לדעת, שרבנים הם מורמים מעם ("אפגעטיילט"). לא כל אחד יכול להיות רב. לשם כך נדרשים כמה תנאים.

ו. כשמדובר אודות יהודים בתור יהודים - צריכים לקרב את כולם³⁷; אבל כשהמדובר הוא אודת רבנות, הכוח והתואר של רב - הרי לא כל אחד יכול להיות רב.

יש צורך לבחון אותו היטב, והעיקר - מה מצב יראתו. שהרי אם "לא זכה" - תורתו נעשית לו כו'³⁸.

אם אינו מודה בכל התורה כולה, הרי אפילו בהדינים שמסכים להם בדעתו ומקיימם, הנה גם בדינים אלו אינו יכול להיות דיין, ואסור לו להיות דיין.

בהלכות דיינים בחושן-משפט³⁹ ישנו דין מי כשר להיות דיין. ואם הוא כזה ש"אומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה"⁴⁰ - הרי אפילו בנוגע לשמועה שמודה בה אסור לו לפסוק, וחל עליו הדין המבואר בסימנים האחרונים דחושן-משפט⁴¹, וכפסק הרמב"ם⁴² שמי שאינו מודה אפילו בתיבה אחת בלבד מן התורה הרי הוא כופר בתורה.

ומי שנותן "סמיכה" לרבנים כאלו, שיהיו מורי הוראה בישראל - הקולר תלוי בצוארו.

ואלו המציגים אותם כרבנים בישראל ונציגי דת ישראל, בה בשעה שהם כופרים בתורה, כפסק הרמב"ם - עושין התורה פלסתר, ח"ו.

ז. אלא מאי - טוענים הם - אהבת ישראל היא יסוד כל התורה, כל התורה היא עניין של שלום ואחדות, ואדמו"ר הזקן מאריך ביותר במעלת האחדות, ואם-כן, איך באים לעשות כאן מחלוקת ופירוד?

אבל שם, בפרק ל"ב בתניא, מובא לשון המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דיוק הלשון הוא - "ומקרבן לתורה", הוא מקרב את הבריות אל התורה⁴³,

אבל לא חס-ושלום להוציא את התורה מהשולחן-ערוך, ולגוזרה בהתאם למידתם של ה"בריות", ושהם ינהגו בה מנהג בעלות ("פראווען בעל-הבית'שקייט") ויאמרו "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה".

ומי שמקנא ("נעמט זיך אן") עבור הטענה "ואהבת לרעך כמוך", היפך מציווי הקב"ה, ומקנא לכבודו של פלוני בן פלוני - אין זה עניין של שלום ואחדות, אלא אדרבה, הוא פועל בזה הירוס, ר"ל.

ח. על-ידי  הטענה של "אחדות", שאין צורך במחיצה של רבנות ("רבני'שע מחיצה") בין רבנים שומרי כל התורה לבין "ראבייס" הפוסקים "שמועה זו נאה וכו'" - הרי הם מזעזעים ומהרסים ("שאקלען פאנאנדער") את כל המחיצות שישנם אצל בני-ישראל שומרי תורה ומצווה: המחיצה בבית-הכנסת בין עזרת אנשים לעזרת נשים, וכו' וכו', עד להמחיצה בין בשר כשר לבשר שאינו כשר, להבדיל בין הטהור והטמא⁴⁴, עד שמבטלים את המחיצה, רחמנא-ליצלן, בין ישראל לגויים, עד, חס-ושלום, "בנייך⁴⁵ ובנותייך נתונים לעם אחר"⁴⁶.

"לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר"³², אף שגם שבנא עמהם⁴⁷.

יש לחזק  את המחיצות של ירושלים⁴⁸, ירא שלם⁴⁹, להיפך משבנא ומתיבתא דיליה, ורק דבר זה מציל את התינוקות שחינך חזקיהו - מסנחריב מלך אשור. ואזי "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו"⁵⁰, אין תלמידים שהקדיחו תבשילם ברבים⁵¹,

אלא - "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלוקיו"⁵², דקאי על הגאולה העתידה, וכדרשת רז"ל⁵³ שעל הגלות נאמר עשרים פעמים "הוי'", וכנגד זה ישנם עשרים פעמים "אשרי", דקאי על הגאולה העתידה.

ט. וזהו תוכן עניין חלה: לפעמים ישנו מצב שמוכרחים לעשות הבדל, מחיצה, ולא לטעון טענה של "אחדות". אחדותם של ישראל היא דווקא על-ידי-זה שישנם מחיצות של כוהנים, לוויים וישראלים, רבנים וסתם יהודים וכו'.

אין זה עניין של פירוד; אדרבה, זוהי האחדות האמיתית.

נאמר ביחזקאל⁵⁴ אודות מצוות חלה, שדווקא על-ידי זה יהיה "להניח ברכה אל ביתך". אף ששנינו⁵⁵ "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה... אלא השלום", מכל-מקום, ישנם עניינים שעל-ידי התחלקות מחיצות דווקא, על-ידי זה יש אחדות ושלום אמיתיים.

ועל-ידי זה נעשה "להניח ברכה אל ביתך" - ברכה ללא תוארים המגבילים, הן ברוחניות והן בגשמיות.

*   *   *

י. במצוות חלה ישנם שני עניינים⁵⁶: (א) להתיר את האיסור, שהרי קודם הפרשת החלה היתה העיסה טבל ואסורה באכילה, ואחרי הפרשת החלה - שייריה מותרים. ועניין זה נעשה על-ידי ההפרשה לבדה, עוד קודם נתינת החלה לכוהן. (ב) חלק העיסה המופרשת צריך ליתן לכוהן.

ומהחילוקים בין שני עניינים אלו: כדי להתיר האיסור דטבל - אין שיעור להפרשת חלה, ו"אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה"⁵⁷. מה-שאין-כן מצוות הנתינה לכוהן - יש לה שיעור, כשם שתרומה יש לה שיעור (ויש אומרים ששיעור זה הוא מדאורייתא⁵⁸): אחד מעשרים וארבעה לבעל-הבית, ואחד מארבעים ושמונה לנחתום⁵⁹.

וביאור החילוק בין שני העניינים:

הפרשת החלה - פועלת רק ששייריה מותרים (סילוק האיסור), אבל אין זה פועל קדושה על שאר העיסה, ולכן עניין זה דיו במשהו.

מה-שאין-כן הנתינה לכוהן - הרי כיוון ש"כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרין"⁶⁰, היינו שאכילת כוהנים היא בדוגמת אכילת מזבח⁶¹, נמצא שזהו עניין של המשכת הקדושה, ועל זה צריכים שיעור.

דוגמא לדבר - בהלכות ברכות-הנהנין, שברכה ראשונה היא אפילו על משהו, וברכה אחרונה היא דווקא על אכילה כשיעור⁶²:

עניינה של ברכה ראשונה הוא להתיר איסור, שהרי העולם כולו שייך להקב"ה, ו"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר⁶³ גוזל אביו ואמו כו'"⁶⁴, ועל-ידי הברכה בטל איסור הגזילה, ולכן הרי זה גם על משהו. מה-שאין-כן ברכה אחרונה עניינה הוא המשכת אור, ועל זה צריך להיות שיעור דווקא.

יא. והעניין בזה בעבודה:

כאשר נדבק באיש ישראל עניין של לעומת-זה, ועליו להיפטר ממנו - הנה על זה אין צורך בעבודה רבה; על זה די ב"משהו", שהרי "מעט אור דוחה הרבה חושך"⁶⁵. על-ידי פנייה אחת ("איין קער") להקב"ה, תנועה אחת של מסירות-נפש - נפטר מהחושך שלעומת-זה.

אמנם, כל זה אינו אלא כדי להיפטר מהחושך; אבל הכוונה היא הרי להמשיך אור אלוקי, למלא את הכוונה ד"דירה בתחתונים", שהקב"ה ידור בהדירה.

- ועל-דרך משל בדירת מלך בשר ודם, שתחילה יש לנקות את הדירה מכל לכלוך, ולאחרי-זה לייפותה כדי שתהיה ראויה לדירת המלך⁶⁶,

ובעבודה הם שני העניינים דמצוות לא-תעשה ומצוות עשה, שהיו כבר בהתחלת הבריאה, כמו שכתוב⁶⁷ "ויניחהו בגן-עדן לעובדה ולשומרה": "לשומרה" - הם שס"ה לא-תעשה⁶⁸, שעניינם לנקות את הלכלוך; ו"לעובדה" - הם רמ"ח מצוות עשה⁶⁰, שעניינם לייפות את הדירה שתהיה ראויה לדירת המלך, ולאחרי עבודה זו - צריכים לפעול שהמלך יבוא אל הדירה ("מ'דארף ערשט האבן אז דער מלך זאל קומען אין די דירה").

וכן הוא בעבודת הוי', שלאחרי כל העבודות דשס"ה מצוות לא-תעשה ורמ"ח מצוות עשה יש צורך בעבודה כדי שהקב"ה יבוא אליו וידור אצלו.

ועניין זה - אי-אפשר לפעול על-ידי "משהו", אלא יש להתייגע במלוא השיעור, דהיינו שעל כל אחד ואחד להתייגע בכל כוחותיו, בכל עשר כוחות הנפש במילואם.

וכמדובר לעיל⁶⁹, ש"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"⁷⁰, והרי "אין עני אלא בדעת" ו"אין עשיר אלא בדעת"⁷¹, והיינו שכל אחד ואחד צריך להתייגע בכל כוחותיו, ואם הביא "קרבן עני", דהיינו שלא ניצל את כל כוחותיו הרי חסר אצלו בהשיעור, וממילא אינו פועל בעצמו המשכת הקדושה.

ואין אדם יוצא ידי חובתו בכך שהתייגע אתמול, או אפילו בההתעוררות והיגיעה דהיום, אם לא היתה היגיעה כפי שנדרש ממנו; אפילו אם רגע אחד קודם לזה התייגע בכל כוחותיו, אבל ברגע זה מקריב הוא "קורבן עני" - "לא יצא", אלא עליו להתייגע באופן תמידי בכל כוחותיו, הן בנוגע ללימוד התורה וכללות העבודה בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעתו על הזולת.

ודווקא באופן זה מקיים מצוות חלה ברוחניות, שבזה הרי הוא ממשיך "ברכה אל ביתך", הן בגשמיות והן ברוחניות", שמתקיימת בו הכוונה ד"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"⁷².

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תשט"ז
 - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשט"ז, חלק שלישי (יז) עמ' 17-25)

----------

1) שיחה זו (עד סוס"ט) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 584 ואילך. - חלק  מהשיחה נדפס בלקו"ש ח"א עמ' 253 ואילך, בשינויים והוספות ששולבו במהדורא זו. כמו"כ ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ואפילו אצל הפרושים, שהיו אוכלים גם חולין בטהרה (ראה חגיגה יח,ב (במשנה) ובפרש"י. רמב"ם הל' טומאת אוכלין בסופן) - עדיין ישנו חילוק בין אכילת לחם סתם לאכילת חלה (מהנחה בלתי מוגה).

3) והיינו שע"י הנתינה לכוהן, ניתנה החלה להקב"ה, דהיינו שנעשית קודש (מהנחה בלתי מוגה).

4) משלי ג,יז.

5) ראה ירושלמי שבת פ"ב ה"ו. תנחומא ר"פ נח. ב"ר רפי"ד. ספי"ז. יל"ש בראשית רמז לב. וראה גם בהמאמר שנאמר בהתוועדות (תו"מ חי"ז עמ' 3 ואילך).

6) ראה סנהדרין כט, סע"א.

7) בראשית ג,ג.

8) מו"ק ה, סע"א. וש"נ.

9) אבות פ"א מ"א.

10) ראה רמב"ם הלכות ממרים בתחלתו.

11) פ' שופטים יז,יא.

12) ראה פרש"י שבת כג,א. רמב"ם שם, ובסהמ"צ שורש א' ומ"ע קעד.

13) ראה חגיגה ג, רע"ב.

14) ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חט"ז ס"ע 44 ואילך. וש"נ.

15) דוגמת החילוקים שבאורייתא גופא - תניא פכ"ד. וראה נושאי כלי הרמב"ם שם ה"ה וסהמ"צ שם.

16) ביצה ג,ב. וש"נ.

17) פלא יועץ (לר"א פאפו) ערך תוספת שבת. וראה חובת-הלבבות שער התשובה פ"ה. הובא בראשית-חכמה שער הקדושה רפט"ו. של"ה שעג, א. תיח,ב.  וראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חי"ד ע' 203. וש"נ.

18) תניא פ"ל. וראה ספר-חרדים סוף חלק מ"ע מה"ת.

19) קדושים יט,ב. כ,ז. וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא ספכ"ז (ס"ע קסז ואילך). וש"נ.

20) יבמות כ,א. ספרי פ' ראה.

21) ס"פ אחרי.

22) ראה תורת-מנחם - התוועדויות ח"ז עמ' 188. וש"נ.

23) ב"ר פמ"ז, ו. וראה תו"א ס"פ ויצא.

24) ולכן מצינו (ראה זח"ג קיא, ריש ע"ב) שהאבות תיקנו את חטא עה"ד דאדם הראשון (ומבואר בפרטיות איזה עניין תיקן כל אחד מהאבות) - שהטעם לזה שתיקנו את חטא אדה"ר הוא לפי שהיו מרכבה כמוהו (מהנחה בלתי מוגה).

25) ואין לה מציאות משל עצמה כלל (מהנחה בלתי מוגה).

26) ירושלמי נדרים רפ"ט.

27) כבנדו"ד, עי"ז שנמנעה מאדה"ר הנגיעה בעץ הדעת, נמנעה העלייה שהיה אדה"ר פועל בו אילו היה נוגע בו (מהנחה בלתי מוגה).

28) סוף קידושין.

29) ראה לקו"ת מטות פד,ב.

30) וכבנדו"ד, שכאשר השתמשו בהעניין ד"עשו משמרת למשמרתי" שלא במקום הראוי - נגרם חטא עה"ד (מהנחה בלתי מוגה).

31) לקו"ת שם פה,ד ואילך. סה"מ תרנ"ט ס"ע נג ואילך. וראה שם עמ' ריא ואילך.

32) ישעיה ח,יב. וראה סנהדרין כו,א.

33) והעניין בזה: מבואר בד"ה החלצו שהמלחמה נגד עניין הפירוד היא ע"י משה רבינו דווקא, שזהו שמלחמת מדיין היתה ע"י משה דווקא (דלא כמלחמת ל"א מלכים שהיתה ע"י יהושע). וכן מלחמת עמלק היתה בכוחו של משה דווקא - דאף שהמלחמה בפועל היתה ע"י יהושע, מ"מ היתה בכוחו של משה, כמ"ש (בשלח יז,ט) "בחר לנו אנשים", אנשי משה דווקא (ראה תו"א תצוה פג,ב. סה"מ תש"ט עמ' 51 ואילך. ועוד).

וטעם הדבר - לפי שעניינו של משה הוא ביטול במציאות, "ונחנו מה" (בשלח טז,ז-ח), ולכן, דווקא הוא היה יכול להילחם עם מדיין, היינו, עם פירוד.

אבל כשבא מישהו סתם וצועק שיש צורך באחדות - צריכים לברר אם הטענה היא במקומה הראוי.

עניין של אחדות ושלום, "ואהבת לרעך כמוך" (קדושים יט, יח) - יש לנצלו במקום הראוי דווקא (מהנחה בלתי מוגה).

34) כלים פ"א מ"ו.

35) ברכה לג,י.

36) ראה רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל.

37) בין אם הוא נגר, סנדלר, או "גביר"... ולה"גביר" - טופחים על שכמו, אם כדי לקרבו, ואם כדי לזכותו במצוות גמילות חסדים... (מהנחה בלתי מוגה).

38) יומא עב,ב.

39) ס"ז-ח.

40) עירובין סד,א.

41) סו"ס תכה.

42) הל' תשובה פ"ג ה"ח.

43)  ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חי"א ס"ע 189.

44)  ע"ד לשון הכתוב - ס"פ שמיני.

45) תבוא כח,לב.

46) ולכן, כל אלו  שאינם רוצים שבתוך מספר שנים יהיו ח"ו נישואים מעורבים - צריכים כבר עתה להבטיח ולחזק את המחיצה של הרבנים, לשמור על כבוד הרבנות ומורי הוראה בישראל, שצריכים להיות דווקא אלו המודים בכל התורה כולה (מהנחה בלתי מוגה).

47) כמסופר בגמרא (סנהדרין כו,א): "שבנא הווה דריש בתליסר רבוותא ... כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא... שבנא וסייעתו השלימו... בא נביא ואמר לו (לחזקיה) לא תאמרון קשר וגו'" (ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חי"ג ס"ע 30 ואילך).

בשעת מלחמת סנחריב רצה שבנא להשלים ולהתאחד עמו - שהרי לא היה כלל ברצונו של סנחריב לפגוע בבנ"י, ואדרבה, אמר להם: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם (מלכים-ב יח,לב, ישעיה לו,יז. וגם לא הפריע לבנ"י ברוחניות, והסכים שישמרו את התורה; אלא שרצה להשוות את אלוקי ישראל עם אלוהי אשור (להבדיל), ועל זה היתה כל המלחמה. ולכן לא התחשבו עמו, ולא השגיחו על טענת ה"אחדות" - "לא תאמרון גו'".

ועד"ז בענייננו: כאשר טוענים טענה של "אחדות", ורוצים שרב ילך לדבר בבית תיפלתם, ו"גלח" בבית-כנסת, להבדיל, בטענה ש"אב אחד לכולנו" (מלאכי ב,י) - הרי המענה לזה הוא "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" (מהנחה בלתי מוגה).

48) דהיינו, לבנות מחיצה חזקה מסביב לרבנים, שרבנים יהיו שומרי תורה דווקא, ודווקא עי"ז מנצחים במלחמה.

ומה שטוענים שכל בנ"י הם בשווה - יש לדעת שזו היתה טענתו של קורח, שטען "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו על קהל הוי'" (קורח טז,ג), ואע"פ שהסכימו עמו חמישים ומאתיים "ראשי סנהדראות" (במדב"ר פי"ח, ג. פרש"י ר"פ קרח), מ"מ, לא התחשבו עמו (מהנחה בלתי מוגה).

49) נתבאר בלקו"ת ד"ה אלה פקודי פ"ד (ד,א). פ' ראה ד"ה וכל בניך פ"ב (כט,ד). ובכ"מ. ולהעיר מתוד"ה הר (תענית טז,א). והוא ע"פ ב"ר פנ"ו, י.

50) תהילים קמד,יד.

51) ראה ברכות יז, רע"ב.

52) תהילים שם, טו.

53) מדרש תהילים (בתחלתו), ונתבאר ברשימות הצ"צ על התהילים (נדפס בקונטרס הוספה לתהילים אוהל יוסף יצחק - השלם עמ' 4 (ולאח"ז באוה"ת נ"ך (כרך ב') עמ' תתקיא-ב)).

54) מד,ל.

55) סוף עוקצין.

56) ראה שו"ת נוב"י מהדו"ת יו"ד סר"א. לקו"ש חי"ח עמ' 181 ואילך. וש"נ.

57) רמב"ם הל' ביכורים רפ"ה. טושו"ע יו"ד רסשכ"ב.

58) ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הפרשת חלה ס"ג (כרך י' עמ' קסח). וש"נ.

59) חלה פ"ב מ"ז. רמב"ם שם ה"ב. טושו"ע שם. הובא בפרש"י פרשתנו טו,כו.

60) פסחים נט,ב. וש"נ.

61) ראה זבחים יג,ב. לקו"ת ר"פ צו. ד"ה והוא עומד עליהם תשי"ג (תורת מנחם התוועדויות ח"ז עמ' 143 ואילך).

62) רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ב. טושו"ע או"ח רסר"י.

63) משלי כח,כד.

64) ברכות לה, רע"ב.

65) תניא פי"ב (יז,א). חובת-הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה.

66) ראה לקו"ת בלק ע,ג. ובכ"מ.

67) בראשית  ב,טו.

68) ראה יל"ר עה"פ. זח"א כז,א. תקו"ז תכ"א (סב,א). שם תנ"ה (פח,ב). לקו"ת שה"ש מח,ד. אה"ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע"ב.

69) שיחת יום ב' דחה"ש סכ"ד (תורת-מנחם - התוועדויות חט"ז עמ' 343).

70) נגעים פי"ד מי"ב.

71) ראה נדרים מא, רע"א. כתובות סח, סע"א. זח"ג רעג, רע"ב.

72) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ. 

משיח וגאולה בפרשה

שילוח פינחס משבט לוי - הכנה לזמן דלעתיד-לבוא

אז תבוטל סיבת החלוקה בין השבטים

מבואר במדרשי חז"ל ש"שניים אנשים" ששלח יהושע הם כלב ופינחס:

כלב - הוא היחידי (נוסף על יהושע) שנשאר מהמרגלים דמשה, כיוון ש"היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי גו'". אבל פינחס, בנו של אלעזר בן אהרון הכהן, משבט לוי - למה שלחו יהושע לראות את הארץ לצורך כיבושה, הרי שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"?

ויש לומר הביאור בזה - על-פי דברי הגמרא "עתידה ארץ-ישראל שתתחלק לשלושה-עשר שבטים", שגם שבט לוי יקבל חלק בארץ, כמו שכתוב "שער לוי אחד":

"למה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אחיו - מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין... אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך".

אבל לעתיד לבוא, כיוון ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'", ועד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" - לא יהיה צורך בהבדלה דשבט לוי מדרכי העולם שיהיה אז בתכלית השלימות, ולכן יקבל גם שבט לוי חלק ונחלה בארץ.

ויש לומר, שה"חלוקה" לי"ג שבטים דלעתיד לבוא קשורה עם דרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות - י"ג בגימטרייה אחד:

חלוקת הארץ לעתיד לבוא תהיה באופן ש"הקב"ה מחלק להן בעצמו, שנאמר ואלה מחלוקתם נאום ה'", שמזה מובן שגם  החלוקה היא מצד ובאופן של אחדות, שלכן "לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס, שדה פרדס אין לו שדה לבן, לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק, שנאמר שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד, הקב"ה מחלק להן בעצמו כו'".

וההסברה בזה (בפנימיות העניינים) - שבזמן הזה נעשה בירור העולם על-ידי המשכת וגילוי דרגת האלוקות השייכת לעולם, שלכן מתלבשת בהתחלקות שבעולם, ולעתיד לבוא (לאחרי שיושלם בירור העולם) תהיה גם המשכת וגילוי דרגת האלוקות שלמעלה מההתחלקות דעולם, אחדות הפשוטה, על-ידי האחדות דישראל שיהיו כולם בדרגת שבט לוי - "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו' אשר נדבה רוחו אותו... הרי זה נתקדש קודש-קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים... כמו שזכה לכוהנים ללוויים"...

ויש לומר שההכנה לשלימות הארץ לעתיד לבוא, כשתתחלק הארץ לי"ג שבטים, גם "שער לוי אחד", על-ידי ומצד דרגת האחדות שבישראל ובתורה, התחילה בשילוח המרגלים על-ידי יהושע, שהוסיף על השליחות דמשה על-ידי זה ששלח (נוסף על כלב, מהמרגלים ששלח משה) גם את פינחס, משבט לוי, שבט הי"ג בגימטרייה אחד.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תנש"א
 - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ג, עמ' 362-364)

ניצוצי רבי

לכתוב לרבי

מאז ומתמיד עודד הרבי כתיבת מכתבים מפורטים אליו ובמיוחד כאלה שיש בהם בשורות-טובות, בגשמיות וברוחניות * מהטעמים לחשיבות הדבר - הכתיבה מעודדת עשייה, גרימת נחת-רוח וכן מניעת גורמים שליליים לכתיבה אל הרבי

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח בדברים כלליים בדבר חשיבות וחיוניות הקשר של כל אחד מישראל עם "משה רבינו" שבדור. וכך אומר הרבי באחת משיחותיו המוגהות משנת תשל"ה (לקוטי-שיחות כרך יא עמ' 173):

...ובאותיות פשוטות כל אחד ואחד מישראל, עם כל מעלותיו ועבודתו עליו להיות דבוק וקשור ל"אתפשטותא דמשה" - "רבי" - שעל-ידו דווקא הוא מתקשר עם ה' אלוקיו; וכמפורש בנגלה דתורה, במכילתא על הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שכל מי שמאמין במשה עבדו, הרי זה כאילו מאמין בה'. ויתרה מזו: כל ענייניו של כל אחד ואחד מישראל, הן בגשמיות והן ברוחניות, תלוים הם בהנשיא. וגם זה אינו עניין הנאמר רק בקבלה וחסידות, אלא מפורש הוא בגמ': "מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", היינו שה"חולה" - הן בגופו והן בנשמתו - שעדיין חסרה השלימות בעבודתו לקונו, אין די לו בזה שהוא עצמו (או זולתו מבני ביתו) יבקש רחמים לתרופה (למחלתו בגשמיות ורוחניות), אלא צריך הוא לתפילתו של "חכם" והיא היא הפועלת להיות "ושב ורפא לו".

"ואהבת לרעך כמוך"

הרבי מבקש ומעודד לקבל דיווחים מאירועים חיוביים ומשמחים (אגרות-קודש כרך יג עמ' קסד):

תשואות-חן על כותבו מההתוועדות בימי הסגולה שעברו, ובוודאי גם להבא ינהג במנהג טוב זה, והרי גם זה נכנס בציווי ה' יתברך שהוא כלל גדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", לגרום נחת רוח פנימי לאיש הישראלי ובמרבית המכתבים שמתקבלים הרי לעת-עתה מעטים המכתבים בתוכן (ה)גורם קורת רוח, שלכן יקר יותר כל מכתב כזה...

בדומה לזה שב הרבי ומבקש (אגרות-קודש כרך יד עמ' תכב) לדווח לו על עניינים הגורמים "שמחה לאיש הישראלי":

ובוודאי כשיהיה לו בשורה טובה בזה לא ימנע הטוב מלהודיעני, והרי זהו אחד מפרטי המצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", לגרום שמחה לאיש הישראלי, אשר אם בכל התקופות נשתוקקו לזה, על-אחת-כמה-וכמה בתקופתנו זו רבת התלאות, ורבת היגון, שכל עניין של טוב ושמחה יקר ביותר.

תורה שבכתב ושבעל-פה...

היו אנשים שמשך שנים כתבו לרבי בפירוט ובהרחבה, אף-על-פי שלא התראו עמו פנים אל פנים, ולימים, כשהגיעו אל הרבי (במהלך חלוקת ה'שליחות של מצווה' וכיוצא בזה), הזכיר להם זאת הרבי מיוזמתו.

לאחד מהם, הרב איסר קלונסקי (רבה של גבעת-מרדכי בירושלים), שהגיע לראשונה בחנוכה תנש"א, אמר הרבי: "פעם היית כותב לכאן הרבה מכתבים...".

לאחד מחשובי חסידי בעלזא, הר"ר משה שוסטר (ז"ל), שמשך שנים שלח לרבי מעטפות גדושות שמות של יהודים הזקוקים לרפואה וישועה, אמר הרב כשהגיע לראשונה, בערוב ימיו, למעמד הנ"ל ('משבחי רבי' עמ' 98): "זה זמן רב שיש בינינו קשרי מכתבים, ברוך ה' שזוכים אנו להתראות פנים אל פנים".

עידוד חיילים לכתוב לרבי

בי"ב במרחשוון תשט"ו (אגרות-קודש כרך י עמ' סב) כתב הרבי להרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' זלמנוב מבני-ברק, שפעל רבות עם חיילי צה"ל:

אולי יש מקום לומר, לאחרי הרצאותיו - שהרוצים יכולים לבוא בקישור מכתבים לכאן לבירור איזה שאלה המבלבלת כו', ומובן שעל אתר צריך גם-כן להבטיח (באווארענען) שאין בזה מקום למגבית כספים וכו'.

מובן גם-כן שכל זה צריך להעשות על דעת עצמו, ולא בתורת שליחות מכאן, ורק לומר שיודע מכמה אנשים שמתנהגים כזה, ואף שלפעמים מתעכב המענה, אבל מקבלים המענה, וכן אם ימצא לנכון, לתת תניא לאיזה המצטיינים באיזה עניין של יהדות וכו' מבין אנשי הצבא, נוסף על נתינת תניא במחנה למועדונים או להספרייה של אנשי הצבא, אם יש מוסדות כאלו במקום המתאים.

"אין מכתבים מכבידים עליי"

בשנת תשט"ז ביקרו שלוחי הרבי (אשר נשלחו כדי לעודד את יושבי הארץ בכלל ואת תושבי כפר-חב"ד, בפרט) אצל גדולי תורה ואישי ציבור מחוגים שונים. באיגרת מיום ב' במרחשוון תשי"ז (אגרות-קודש כרך יד עמ' מט) מאשר הרבי את דברי השלוחים שמסרו לאישיות מסויימת, כי אין כתיבת מכתבים מכבידה עליו:

ובוודאי צדקו השלוחים אשר אין מכתבים מכבידים עליי, והלוואי שנזכה בתוככי כלל ישראל שתוכן מכתב איש לרעהו יהיה משמח הן בגשמיות והן ברוחניות ובטוב הנראה והנגלה.

"כמה אנשים פנו?"

כבר באיגרת המפורסמת למשפיעי חב"ד בצרפת, שכתב הרבי בחיים-חיותו של הרבי הקודם (שנת תש"ט - אגרות-קודש כרך ג עמ' נג-נח), מזכיר הרבי מכתבים שהגיעו לחותנו ממדינה רחוקה ("וכעבור איזה זמן התחילו להגיע מאנשים ונשים משם מכתבים לכ"ק מו"ח אדמו"ר-שליט"א"), אליה נדד אברך פשוט שסיפר בדברים היוצאים מן הלב כי "יש רבי בישראל, ואין הוא נכנס בהגבלות הטבע...".

בהמשך תובע הרבי מזקני צרפת:

באים הם בפאריז וסביבותיה במגע עם מאות, ואולי עם אלפים... כמה אנשים מכל אלו האלפים פנו בשאלה על-דבר ניתוח או שידוך, ברכה לראש-השנה וכיוצא-בזה?...

קריאה 'בין השיטין'

בכ' באדר ראשון תשל"ג כתב הרבי לאחת מתושבות כפר-חב"ד (נדפס מצילום המכתב ב'מקדש מלך' כרך ג עמ' קפח):

במענה לשאלתה - מובן שמכתביה לכאן נכון שתמשיך לכתוב בסגנון וכו' שלה ולא דשל אחרים.

הרבי חותם: "והשם יצליחה שיהיו בתוכן טוב תמיד כל הימים".

לא אחת מתייחס הרבי בתשובותיו לנכתב 'בין השיטין' במכתבו של הפונה - כמו, למשל, באיגרת מכ"ט בתמוז תשי"ג (כרך כא עמ' ריז): "נהניתי ממה שבין השיטין של מכתבו ניכר...".

ב'יחידות' שזכה לה הרה"ח ר' עמוס שיחי' קרניאל מכפר-חב"ד בשנת תשל"ו, אמר לו הרבי בפתיחת הדברים ('משבחי רבי' עמ' 100): "קיבלתי את כל מכתביך וקראתי אותם וגם קראתי מה שכתבת בין השיטין"...

מצווה בו יותר מבשלוחו

אור לכ"ד בניסן תשל"ד ('מקדש מלך' כרך ד עמ' תכט-תל) נכנס אחד החסידים ל'יחידות' ובמהלכה שאל את הרבי שאלה בשם אחד מבני משפחתו.

בתגובה אמר לו הרבי:

"הרי זה עניין שעליו לשאול בעצמו. ייוועץ תחילה עם רעייתו, יציע כל הטעמים שיש לו בעניין, הן החיוביים והן השליליים... ושמא ישתנו דעותיהם בכלל ולאחר מכן יכתוב הכל לכאן, ואז יהיה אפשר לומר חוות-דעת".

על פני השואל נראתה ארשת תמיהה - והרבי המשיך והבהיר (בחיוך): "אולי יש לו עוד טעמים שלא גילה אותם לפניך, לחיוב או לשלילה?".

הרבי הוסיף: "בכלל הרי טוב יותר כששואלים בכתב... מאשר שואלים בעל-פה על-ידי אחר... שהרי ככל שיפרטו, תיתכן מציאות שיחסירו פרט שלא גילו לאוזני השואל, ואילו האדם עצמו בכותבו, כותב הוא בכל הפרטים - לכן מוטב שיכתוב עם כל הפרטים, ואז נראה מה לענות".

הכרות "על-כל-פנים בכתב"

"נעם לי להכירו", פותח הרבי איגרת לפלוני (ט"ז באדר שני תשי"ז - אגרות-קודש כרך יד עמ' תצג) ומיד מוסיף: "על-כל-פנים בכתב". המשך המכתב המתייחס לנישואי הכותב, מעניין, ונצטטו כאן אף שאינו מעיקר העניין:

ולקבל הידיעה המשמחת על-דבר נישואיו בקרוב. שהרי כל ישראל בבחינת קומה שלמה, ושמחתו של כל אחד ואחת בישראל היא גם שמחתו של הכלל. ובפרט על-פי תורת החסידות המדגישה אהבת-ישראל ביותר וביותר, עד שאהבת-ישראל, אהבת התורה ואהבת השם הכל חד הוא.

וביחוד שמחה של חתונה, שהוא עניין של דורי-דורות, שלכן נוסח הברכה המקובל והמקודש "בניין עדי עד" והדיוק בזה גם-כן במשל הבניין, שהעיקר בו היסוד שיהא חזק ומוצק, ולא נוגע בזה דעת העובר ושב וכו'. ויסוד הבית היהודי המבטיח שיהיה בניין עדי עד, הוא התורה והמצוות, שאושר איש הישראלי תלוי בהן לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות, שהתורה היא תורת חיים, כפשוטו גם-כן, בעולם הזה הגשמי.

הרצון לבשר טוב, מעודד עשייה

ב'יחידות' של השד"ר המפורסם הרה"ח ר' בנציון שמטוב (י"ג-ט"ו סיוון תשי"א - 'תורת מנחם' כרך ג עמ' 163) אמר לו הרבי:

...וכדאי גם שתשתדלו לכתוב בשורות טובות מכל מקום ומקום שתבקרו, ומה גם שהרצון לבשר בשורות טובות, יעודד ויזרז למצוא אפשרויות נוספות לפעול בכהנ"ל כהנה וכהנה.

על נקודה זו חזר הרבי בהזדמנויות רבות (אגרות-קודש כרך ח"י עמ' שסח):

...ולפלא שמקצר כל-כך ועד לאפס - בהנוגע לפעולות במסגרת צעירי-אגודת-חב"ד ובפרט בהפצת המעיינות ויהי-רצון שלא יהיה זה אלא חיסרון בכתיבה אבל לא בהפעולות. אף שכבר כתבתי, שרואים שהידיעה שבמשך הזמן יכתבו על-דבר הפעולות לפלוני - מביאה זה הוספה בפעולות אם בכמות או באיכות או בשניהם גם יחד. ויהי רצון שיבשר טוב בזה.

"אל תצדק הרבה"

בכ' בתשרי תשי"ז (אגרות-קודש כרך יד עמ' לב) כותב הרבי לאחד החסידים (ששיגר לו מכתב בי"ב בתשרי)  וקובל על הפסקת מכתביו תקופה ארוכה קודם לכן:

...ופלא שמשך כל הזמן לא היה ממנו כל מכתבים, והרי ידוע פסק תורתנו הקדושה שכל יומא ויומא צריך להיות עביד עבידתיה, וכשיודעים שצריכים להודיע למי על דבר זה הרי זה מוסיף מרץ וכח להגדלת הפעולות על דרך מאמר  רז"ל אילו היה יודע ראובן וכו' והרי גם  במכתבו זה כותב בקיצור נמרץ.

וכך כתב לאחד מנכבדי אנ"ש בצרפת (אגרות קודש כרך יד עמ' שנג):

...ופלא שאין מודיע כלל מפעולות כמו אלו, והרי רואים במוחש אשר הסדר דהצנע-לכת בכגון דא - מביא להמעטת הפעולות, ואפילו אם תמצי לומר שטובה היא בעבודת האדם לעצמו כיוון שעל-ידי זה נתמעט החשש לישות עצמו, במה נחשבת טובת הפרט בזה - לעומת התועלת שאפשר להביא לרבים על-ידי הפצת המעיינות, וק"ל. ויש לומר שגם על זה נאמר "אל תצדק הרבה".

ונפקדת כי ייפקד

במכתב לאחד החסידים באה"ק ת"ו תמה הרבי על כי שמו נפל מרשימת הפעילים (אגרות-קודש כרך י"ד עמ' תעו), ובין השאר כתב:

...מובן שבהאמור אין העיקר שיודיע לי מהנעשה והעיקר הוא הבפועל ממש. בכל זה, מטבע בני אדם, אשר כשיודעים מראש שאודות פעולותיהם עליהם להודיע לאחרים, גם זה מזרז אותם לפעול בתוספת כוח ובתוספת מרץ ואומץ, נוסף על העניין שכאשר מבשרים טוב בהאמור משמחים ומקיימים על-ידי זה מצוות "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה.

דברים שמוכרחים לשאול

בליל ב' דחג הפסח תשי"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך ג עמ' 26) סיפר הרבי על מה שהתרחש פעם אצל חמיו - כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ - במהלך סדר פסח:

אחד המסובים בהסדר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, אמר פעם - לאחרי "שולחן עורך", כשהגיעו ל"צפון" - שצריכים כבר לברך ברכת-המזון. כששמע זאת כ"ק מו"ח אדמו"ר, נענה ואמר: צריכים להסתכל בהסידור, ואז יודעים היכן אוחזים ("וואו מ'האלט").

מאמרה זו הסיק הרבי כי יש להפיק הוראה כללית:

בנוגע ל"צפון", שקאי על העניינים הנעלמים - אסור לאדם לסמוך על עצמו, אלא צריכים לשאול אצל הרבי (שזהו התוכן דהסתכלות בסידור), ואף-על-פי שיודעים, לכאורה, כיוון ששמעו כבר כמה וכמה הוראות, מכל-מקום צריכים תמיד לשאול אצל הרבי.

גם בדברים הגלויים - מוטב ששואלים אצל הרבי ("עס איז גלייכער אז מ'פרעגט"); אבל בדברים הנעלמים ("צפון") - חייבים לשאול אצל הרבי.

פטור מ"עניינים משונים"

והנה מכתב מדהים בתוכנו, שבו מוסיף הרבי היבט נוסף לחשיבות ולתועלת שבכתיבת מכתבים עם בשורות טובות (אגרות-קודש כרך יב עמ' קעד):

...וכבר כתבתי לאחדים מאנ"ש שאם היו מתאמצים ובמשך הזמן מתרגלים לכתוב מכתבים בבשורות טובות, הרי בטח שמזמן לזמן היו פוטרים אותם מכמה עניינים משונים שהמסובב מהם הוא כתיבת מכתב, כי הרי אין איתנו יודע עד מה, ואפשר כל העניין הוא בשביל ששני יהודים יבואו בקישור עוד הפעם, ובאופן של קירוב הלבבות, עניין הגורם נחת רוח למעלה מעלה, וכמובן ממה שנתבאר בלקוטי-תורה ד"ה "החלצו" ובדרך-מצוותיך, מצוות אהבת ישראל וכו'.

ושם (עמ' נב) קטע הנוסף בסגנון דומה:

...כמדומה שכבר אמרתי  לו או שכתבתי  פעם שהלוואי היו מתרגלים אנ"ש להודיע כשישנם בשורות-טובות, שעל-ידי זה היו ממעטים מלמעלה ההודעה לכאן בעניינים כהנ"ל, אף שגם בימי רבינו הזקן כבר התאוננו על הנהגה דשתיקה מבשורות טובות וכו',

אבל בעניינים כגון  דא אין זה משמש היתר ואפילו לא להוראת היתר להדור שלאחרי זה, כיוון שעוד אז עשו רבותינו מחאה בתוקף נגד ההנהגה.

כתיבה מפורטת

לגבי אופן הכתיבה, כותב הרבי שהיא צריכה להיות מפורטת ככל האפשר. הנה דוגמה:

"...לפלא שאינו כותב יותר בפרטיות על-דבר הפצת הספרים", כותב הרבי (אגרות-קודש כרך יד עמ' לו) להרה"ח ר' זושא וילימובסקי, שהיה מפיץ בחוגים רחבים את ספרי חב"ד. ומוסיף וכותב לו:

ומבואר בכמה מקומות בדא"ח ורואים במוחש שכשכותבים באופן מקיפי אין זה מוסיף מרץ בהנוגע לפעולות, כיוון שבתיאור מצב באופן מקיף אין מוכרח שינוי התיאור באם אפילו תוגדלנה הפעולות כמה פעמים ככה או להיפך אם תוקטנה כמה פעמים ככה,

מה-שאין-כן כשיודעים מראש שלאחר זמן קצת יכתבו בפרטיות, וכמו בהנ"ל, שמספר פלוני נמכר מספר טופסים כך וכך ומספר פלוני כך וכך, הרי זה משנה את הגישה מעיקרא...

"תמיהה גדולה עוד יותר!"...

הרבי מתייחס גם לתכיפות המכתבים. מאחד הרבנים השלוחים, הגה"ח הרב עזריאל-זעליג שיחי' שארפשטיין, רבה של סינסינטי - תובע הרבי (ה' באדר שני תשי"ז - אגרות-קודש כרך יד עמ' תעא) לכתוב לעיתים קרובות:

לאחרי הפסק הארוך נתקבל מכתבו - בלי הוראת זמן הכתיבה - בו כותב ראשי נקודות מהנעשה אצלו, ולפלא ההפסק ארוך ממכתב אחד לחבירו ואם הסיבה שאין מה להודיע, הרי התמיהה גדולה עוד יותר שהרי ידוע הציווי שצריך להיות "כל יומא ויומא עביד עבידתיה" ובפרט בתקופתנו דדרא דעקבתא דמשיחא שמוכרח הפצת המעיינות חוצה, ואם על כל אחד ואחד לעסוק בזה, על-אחת-כמה-וכמה תמים ובת תמים וק"ל.

ומה שאומרים אשר ישנם עיכובים וכו', כבר מבואר בתורת החסידות שכל העיכוב הוא בשביל שינצחו אותו ויתגברו עליו ולא בא בשביל שיעכב בפועל ופשוט.

ממעייני החסידות

פרשת שלח

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (יד,לג)

חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.

בטעם מספר זה דווקא, יש לומר:

חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים על ארץ-ישראל להוצאת שם רע על בתולת ישראל (ערכין טו). והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "וייסרו אותו" (תצא כב), דהיינו ל"ט מלקות.

(תורת לוי-יצחק עמ' רסה)

פרשת נסכים

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

מפני שנסכים דומים לתפילין. לכן הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים (ברכות יד). זהו גם התוכן הפנימי לסמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ-ישראל בגלל הפחד מיושביה הגיבורים, וקיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האוייב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל - "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)

ויין לנסך רביעית ההין (טו,ה)

המשמעות הרוחנית של הנסכים היא - המשכת וירידת אור וחיות אלוקיים לעולם. הקרבן נמשל ללחם, וכשם שהמובחר שבלחם עולה למוח ולאחר מכן יורדת ונמשכת חיות מן המוח לכל האיברים, כן גם העלאת הקרבן הגשמי לשורשו ומקורו במרכבה העליונה גורמת המשכת חיות אלוקית בכל העולמות.

משום כך שיעור הנסך של פר (חצי הין) גדול יותר מזה של איל (שלישית הין), שכן, הפר קרוב יותר ל"פני שור" שבמרכבה, ולכן ההעלאה וההמשכה הן גדולות יותר.

(לקוטי-תורה במדבר עמ' מא)

והיה באכלכם מלחם הארץ... חלה תרימו תרומה (טו,יט-כ)

"באכלכם מלחם הארץ" - מתי אכילת לחם היא אכילה אמיתית, היינו שהאדם האוכל מברר את הלחם ומעלהו לשורשו? כאשר מקיימים מצוות הפרשת חלה - "חלה תרימו תרומה".

(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשל"ח)

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)

"עריסותיכם" - לשון עריסה.

"ראשית עריסותיכם" - כשאדם קם ממיטתו, ראשית דרכו צריכה להיות לה' - "חלה תרימו תרומה" - אמירת תהילים, לימוד התורה, תפילה בציבור, וכיוצא בזה.

(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' קסה)

ראשית עריסותיכם (טו,כ)
מכיוון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם (ירושלמי חלה פ"ג)

נתינת המים לתוך הקמח רומזת להמשכת אור התורה אף בדברי הרשות. שכן פירורי הקמח, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו, רומזים לדברי הרשות; ואילו המים, המאחדים את כל הפירורים לישות אחת, רומזים לתורה, שלא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.

על-פי הלכה, אם נשאר בעריבה קמח שלא נתערב במים - אין החלה פוטרת אותו. כלומר: יש להמשיך את אחדותה וקדושתה של התורה בכל מקום ומקום, ללא יוצא מן הכלל, ואין להסתפק בהבאת אור התורה לרוב המקום, למקום סמוך, וכיוצא בזה.

(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשי"ח)

וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (טו,לב)
לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיוון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים (מדרש, הובא בתוספות בבא-בתרא קיט)

לכאורה לא מובן: וכי למה יעלה על הדעת שאי הכניסה לארץ-ישראל די בה כדי להפקיע מחובת קיום המצוות?

ההסבר הוא: העבודה העיקרית במדבר היתה בלימוד התורה, שהיא עבודה רוחנית במחשבה ובדיבור, וכמאמר (מכילתא בשלח טז) "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". רק לאחר הכניסה לארץ נעשתה העבודה העיקרית במעשה - קיום המצוות בגשמיות. המרגלים, בחטאם, לא רצו להיכנס לארץ, מכיוון שהעדיפו להישאר במדבר ולעסוק בעבודה רוחנית.

נמצא אפוא כי יש נתינת-מקום לסברה לפיה, כיוון שלבסוף נגזר על ישראל "שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים", הרי ששוב אין הם שייכים כלל לקיום המצוות במעשה, וכל עבודתם היא בלימוד התורה.

(לקוטי-שיחות פרשת שלח תשמ"ה)

פרשת ציצית

בעת מאסרו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרפ"ז, נכנסו פקידי בית-הסוהר לתאו כדי לצלמו. הרבי, שהיה אז באמצע תפילתו, רמז להם בידו שלא להפריעו והם עזבו את החדר. כעבור זמן-מה חזרו הפקידים, והרבי, שבינתיים סיים את התפילה, התיישב כשהכיפה לראשו, ופרש את הטלית קטן כך שיראו את כל ארבעת הכנפות. הפקידים לא היו שבעי רצון מכך ואמרו לרבי שיצניע את הציצית. אולם הרבי השיב בהחלטיות ובנחישות: רצונכם לצלם אותי? צלמו אותי כפי שאני נראה! וכך אמנם עשו.

(מהתוועדות י"ב בתמוז תשכ"א)

פרקי אבות

הן הן גופי הלכות

רבי אליעזר (בן) חיסמא אומר: קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות. תקופות וגימטריאות, פרפראות לחכמה (פרק ג, משנה יח)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

קינין - קורבנות העוף הקרויין קינין לשון קן ציפור. ויש בהן הלכות חמורות כגון אם נתערבו חובה בנדבה, או עולה שמעשיה למטה; ופתחי נידה - הלכות נידה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה, ופעמים שהיא צריכה לטבול צ"ה טבילות לדברי האומר 'טבילה בזמנה - מצווה'; הן הן גופי הלכות - עיקר תורה שבעל-פה שמקבלים עליה שכר; תקופות - עניין הילוך המזלות; וגמטריאות - חשבון האותיות; פרפראות לחכמה - כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעוד לקינוח, דרך תענוג, כך דרך החכמות הללו מכבדות את בעליהן בעיני הבריות.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו הן: א) הקשר והצד-השווה בין קינין ופתחי-נידה. ב) מהו הדיוק "גופי הלכות", ולא "גופי תורה". ג) הקשר והצד-השווה בין תקופות וגימטריאות. ד) הקשר לבעל המאמר - רבי אליעזר (בן) חיסמא.

והביאור:

קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות - הלכות אלו קשורות ל"חשבונות הבאים מחמת ספק שאירע בהם". קינין - כפי ששנינו בסוף מסכת קינים "נתנתם לכהן ואין ידוע מה נתנה, הלך הכהן ועשה ואין ידוע מה עשה, צריכה להביא עוד ארבע פרידות גו'".

פתחי נידה - ריבוי הטבילה של נידה (לה,צה) בא מחמת זה ששכחה האשה באיזה יום היא עומדת. והתנא משמיענו, שאף-על-פי-כן אין למעט ח"ו בערכם וחשיבותם של דינים אלו לגבי שאר ההלכות שבתורה - "הן הן גופי הלכות".

והדיוק הוא "גופי הלכות". זה שהם "גופי תורה" - מאי קא-משמע-לן? פשיטא שהם ענייני תורה. החידוש הוא שהם "גופי הלכות" - יש ללמוד אותם באותו העיון וההעמקה שלומדים שאר ההלכות שבתורה.

תקופות וגימטריאות, פרפראות לחכמה - תקופות הוא חשבון הילוך המזלות, וגימטריאות - חכמת מדידת הארץ, תשבורת ("גיאומטריה"). זהו הקשר בין שני הדברים - חשבון הילוך צבא השמים וחכמת חשבון מדידת הארץ.

והעניין שייך במיוחד לבעל המאמר - רבי אליעזר (בן) חיסמא:

רבי יהושע העיד על רבי אליעזר שיודע לשער כמה טיפות יש בים. העובדה שישנן כך וכך טיפות בים אינה במקרה ח"ו, אלא הקב"ה ברא מספר זה לשם תכלית וכוונה מסויימת. ורבי אליעזר, בחוכמתו הגדולה, ידע והבין מטרה וכוונה זו.

מלמדנו רבי אליעזר שכן הוא גם בתורה: כל פרט ועניין שבה, לרבות הלכות הדנות בענייני ספק ושיכחה, תורמים לשלימותה של כל התורה כולה, ואין למעט ח"ו בערכם וחשיבותם.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח ה'תשמ"א - בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות א-ה עמ' 181-182)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת שלח
כג בסיוון

השכם בבוקר - אמירת תהילים בציבור¹. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב - יארצייט או אבל (רח"ל) - אומרים קדיש יתום אחרי כל ספר². אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה³.

המולד: ליל שישי, בשעה 11:03 ו-14 חלקים.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום השבת-קודש, ולמחרתו⁴ ביום הראשון הבא⁵ עלינו לטובה".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים:  שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושיישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות⁶ ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] דיבור-המתחיל: "אם⁷ רוח המושל⁸", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה⁹. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"¹⁰.

"אם לדעתי ישמעו - יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה - שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט¹¹.

פרקי אבות - פרק ג'¹².

יום חמישי,
כ"ח בסיוון

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)¹³.

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם¹⁴.

נקבע על-ידי כ"ק רבינו כיום סגולה¹⁵, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות¹⁶ בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"¹⁷.

---------

1) כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").

אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי 'יקום פורקן' ו'מי שברך', ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהילים  עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא - ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).

2) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.

והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר - יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו - זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי-זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו - הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת-המזון כשמחלקין סעודה לשניים (ראה שו"ע רבינו סי' רצ"א סוף ס"ג)"  - אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ס' המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.

3) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח 'היום יום' כו בכסלו וס' המנהגים עמ' 30.

4) תיבה זו נאמרת רק במצב זה, כדי לשלול את יום א' שלמחרת שבת הזו (שבת מברכים) - בשם הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ז"ל.

5) ולא "הבאים" כיוון שהכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.

 6) כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 9 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

7) כ"ה בפסוק (קוהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (ב'היום יום': "ואם").

8) נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

9) אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. 'היום יום', כד תשרי.

10) אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, 'היום יום' שם.

11) אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

12) הפסוקים דלהלן בפרק זה אינם שלמים, ולפי הוראת הרבי אין לאומרם עם שם ה' כמות-שהוא: פ"ג סוף משה ג': "וידבר אלי". משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם". (ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח, תטז).

במשנה ט"ז צ"ל "ומצודה פרושה" בש' שמאלית.

13) פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.

14) ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

15) בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה בסיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה - ע"י העמידה בתוקף עם התורה - בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

16) "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" - סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.