נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1029- כל המדורים ברצף
	ליל-הסדר הוא שעת הכושר לפעול ישועות בנפש
	לא תגנוב – אפיקומן
	הלכות ומנהגי חב"ד

על מנהגינו שלא לגנוב אפיקומן * מה הגימטריא של 'אפיקומן', ועל גנבים שמפסיקים לגנוב בליל הסדר... * מה ההבדל בין ליל הסדר לשאר חגים לגבי זהירות בחינוך? * ומה בדבר אירוח אורחים בליל הסדר, עריכת סדר שלא בביתו, והסיבה להימנעות מאורחים בבית רבי * מסדרת יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לצורך שמחה מותר?

ב'הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים', בפסקה המתחילה במילה 'אפיקומן', כותב הרבי:

יש נוהגין שהתינוקות 'חוטפין' את האפיקומן (ופודין אותו מהם תמורת איזו מתנה). ואומרים שמרומז בלשון רז"ל: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים קט,א. חק יעקב סתע"ב סק"ב)... ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב, ולהעיר ממאמר רז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה,ב).

וראיתי שהקשה מי על מנהגינו: "והרי מצינו כמה פעמים דגניבה לצורך שמחה מותרת, כדאיתא בסוכה (דף מה,א) מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן, ופירש רש"י אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה. וגם למפרש שם דמיד אחר כך התינוקות בעצמם שומטין יותר קשה דשם התינוק בעצמו גונב, וחזינן דמותר, ולמה הכי אסור לו לחטוף. אלא על-כורחך שיש סמך לדברי החק-יעקב לחטיפת והטמנת האפיקומן ואין חשש דילמדו מעשה גניבה".

ואכן, מנהגינו אינו חידוש גמור המיוחד לחב"ד דווקא, ובכמה וכמה חצרות צדיקים וגדולי ישראל גם נמנעו מכך – כפי שהובא בהרחבה ב'אוצר מנהגי חב"ד' (מהר"י שי' מונדשיין) סעיף עט (עמ' קנג-קנד).

צא וראה שבעל ה'חוות יאיר' כבר התבטא (עם שהביא שטעם המנהג הוא לחבב המצוה) ש"יש פנים למחות ולבטל המנהג", ולא נימק הטעם.

היו שכתבו (הובא ב'אוצר' שם) שמנהג זה "בדוי" ו"הבל" – ובגויים נשמע שהיהודים לומדים [=מלמדים את] ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים 'וינצלו' [=את מצרים], על כן "המונע משובח"...

עם זאת, חששם הוא בעיקר בגלל 'חילול ה'', ואולי אף מצד סכנה מסוימת (בשל הזכר ל'וינצלו'), ולאו דווקא בגלל חשש ה"חינוך לגניבה", כפי שמשתמע מהערת כ"ק אדמו"ר.

זהירות מרבית בחינוך

ואולי יש לומר, שבליל-סדר, שעיקרו השפעת החינוך על כל השנה – "והגדת לבנך", אז מקפידים ביותר גם על מה שבשאר מועדים היה ניתן להקל בהם. ובהקדים מה שכתב בספר החינוך (מצוה טז) בטעם שנאסרה "שבירת עצם בפסח":

"ועל-כך בתחילת בואינו להיות סגולה מכל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם".

 וממשיך וכותב:

"כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו, וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם... ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומנוהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו".

כל זה כתב אחר ההסבר הפשוט לאיסור שבירת עצם בקרבן פסח: "שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים ולא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים".

והיינו, למרות ששבירת עצם שייכת לכאורה גם בקרבנות אחרים, הנה רק בליל הסדר אסרתו תורה. ובכל שנה נזהרים מחדש מעניין זה, ואם לא כן, יהיה זה בכלל "עסקו תמיד כל היום באותו אומנות" – רעה. [ולהעיר מדמיון האפיקומן לקרבן פסח, על פי שתי הדעות האם כזית האפיקומן הוא זכר לפסח, או שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח – עיין שו"ע אדמו"ר תעז, ג].

ובפשטות, אף שבחג-הסוכות לדוגמא (כקושיית השואל) מותר לגנוב כביכול משום שמחה וכו' – ולהעיר מזהר (ח"ב צג, ב) בעניין "פסקא טעמא" שבתיבות "לא תגנוב" כי לפעמים תגנוב, היינו במילי דשמיא ובמילי דאורייתא (התוועדויות תשד"מ כרך ב עמ' 1365)] – הרי ליל הסדר, שעומד בסימן "והגדת לבנך" – חינוך הבנים, ורוצים שהשפעתו תהיה על כל השנה כולה, אי אפשר לעשות בו דבר שהוא בניגוד לעניין החינוך (גם בדקות)!

והשפעת הפסח על כל השנה מודגשת במיוחד, שלכן "אין אומרים 'חסל סידור פסח'... שבפסח החג עצמו נמשך תמיד" (סיום הגדת כ"ק אדמו"ר וב"אותיות של נגלה" בלקוטי שיחות כרך ה' עמ' 174 ואילך).

על-פי-זה יומתק מה שהרבי נקט רק "שמרומז בלשון חז"ל" חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו, כי באמת אין הכוונה בפשטות לשון הראשונים (עיין פרש"י, רשב"ם, ורמב"ם חמץ ומצה פ"ז ה"ג) לגניבת אפיקומן הנהוגה בימינו בדורות האחרונים.

גם הגנבים שובתים...

ויש להוסיף ולהביא עוד:

 בשיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"ב אות ב' (תורת מנחם כרך ל"ג עמ' 310-311) אומר הרבי:

וזהו גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת ההתוועדויות דלילות הפסח [ספר השיחות תש"ה ריש עמ' 48] שבליובאוויטש היו גנבים ידועים, ואף-על-פי-כן בלילות הפסח היו שובתים ממלאכתם... ומובן שהרבי לא אמר דבר צחות בעלמא, אלא זהו לימוד והוראה – שהגילוי שבלילות הפסח הוא באופן שחודר ופועל ("עס דערנעמט") אפילו אצל כאלו שהם גנבים.

ויש לבאר הדיוק בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שנקט הדוגמא של "גנבים" דווקא – כיוון שגניבת דעת היא הפתח לכל מיני רע, וכמאמר רז"ל "כך היא אומנות של יצר-הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה-זרה", וידוע פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר שהתחלת פעולת היצר-הרע היא מענייני קדושה, שגם הוא מסכים על עשיית מצוה באומרו: "עשה כך", ואף שזהו עניין של מצוה, מכל-מקום כיון שנתערבה כאן הסכמתו של היצה"ר, הרי זו גניבת דעת, ופתח ואחיזה כו', עד למעמד ומצב שאומר לו "עבוד עבודה זרה", והעצה היחידה היא – שלא יהיה עסק כלל עם היצר-הרע, אפילו לא הסכמתו על ענייני מצווה.

וזהו הפירוש בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שבלילות הפסח היו הגנבים שובתים ממלאכתם – שהגילוי שבלילות הפסח נמשך והגיע אפילו אצל הגנבים, שזהו המקור לכל מיני רע.

ועניין זה מובן גם על פי מה שכתוב בכתבי האריז"ל בביאור הטעם שיציאת מצרים הוצרכה להיות "לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו", כי, מצד השיקוע במ"ט שערי טומאה, הרי כל הגילויים לא היו יכולים להגיע למטה כל כך, כי אם גילוי "הקב"ה בכבודו ובעצמו". ונמצא, שהגילוי דחג הפסח נמשך וחודר בכולם, אפילו אצל הגנבים.

והנה, על פי זה מובן כמה מושלל בפרט בליל הסדר לעשות פעולה הנראית כ'גניבה'.

ולהעיר ממה שכתוב בספרים ש"במרמה" [=287] שנאמר אצל יעקב ("בא אחיך במרמה") בגימטרייה "אפיקומן" [=287], והרי מאורע זה של נטילת הברכות על ידי יעקב התרחש בליל הסדר – וכמובן יש לחלק ובמיוחד שאצל יעקב נאמר "תתן אמת ליעקב".

מנהג תימן ור' חיים מבריסק

גם במנהגי יהודי תימן – מובא על ידי הרב יוסף קפאח – נמצא מעין מנהגינו וטעמו, שלא נהגו כלל באפיקומן. וכך הוא כותב ('הליכות תימן' עמ' 22 הע' 21): "לא היו נוהגים 'לגנוב' את האפיקומן, לפי שהגניבה אסורה אפילו לשחוק ולשמחה ואפילו לדבר מצוה'. ובמקום אחר ('אגדתא דפסחא' עמ' 15 הע' 3): "אין מנהג לגנוב את האפיקומן".

ולהעיר ממה שכתב 'אפילו לשחוק ולשמחה ואפילו לדבר מצוה' – שלכאורה הוא בסתירה למאמר חז"ל במסכת סוכה "מיד התינוקות שומטין לולביהן ואוכלין אתרוגיהן" כמובא לעיל.

גם בספר אסופות רבינו חיים הלוי פסחים עמ' קט סי' מא איתא: "לא היה ניחא למרן הגר"ח זצ"ל המנהג שהקטנים חוטפין האפיקומן, והיה מניחו במקום המשומר עד שעת אכילתו, ופירש דמשום כך סימנו את אכילת האפיקומן במלת "צפון" לומר שטעון שמירה והצפנה... כיוון שהאפיקומן זכר לקרבן פסח, וכמו שקרבן פסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת כן צריך האפיקומן שמירה...".

ולהעיר ממה שדייקו גם בחב"ד בהטמנת האפיקומן – ראה אוצר מנהגי חב"ד ניסן אותיות עז-עח (עמ' קנא-ב).

איש וביתו דווקא

באגרות קודש כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו (כרך יו"ד עמ' שי):

בהנוגע לשאלתו אודות נסיעה לכאן... מהיכי תיתי... אבל שהנסיעה תהיה לפני חג הפסח ולחוג כאן חג הפסח, לא נראה לי כיון שמנהג גברין יהודאין אם רק אפשר לחוג ביחד עם ביתם, וכיון שלא היה מוכרח בזה עד עתה בטח אין נוגע אם תתאחר הנסיעה בשבועות מספר...

ובאיגרת משנת תשכ"ו (היכל מנחם כרך ג' עמ' קצג-ד'):

הנוהג בישראל שבחג הפסח נמצאים ביחד איש וביתו (ובביתו) – ובפרט ראש המשפחה – נוסף על שקשה ביותר להדר כפי הרצון בעניני פסח – כשנמצאים במקום אחר.

כמו כן, בשיחת פורים תשל"ב (שיחות קודש תשל"ב כרך א' עמ' 547) אמר הרבי:

ידועה בכלל ההנהגה ב"ושמחת בחגך" – כשם שבפורים נאמר שהוא נהוג "משפחה ומשפחה" איש ואשתו – יש להשתדל שההנהגה (לבוא לי"א ניסן בשנת השבעים, לחצר קדשנו) תהיה באופן שהדבר לא יפריע ח"ו ליום טוב ובפרט ב"סדרים" איש ואשתו ביחד.

וראה בהרחבה ב'אוצר מנהגי חב"ד' (להר"י שי' מונדשיין, עמ' קיז; וכן שם עמ' קטו-קיח).

בדומה לזה מצינו ב'מנהגי קומרנא' (אות רפ): "היה מקפיד שאנשים נשואים לא יתארחו אצלו בימים הראשונים של פסח וכו'".

ובפשטות יסודו בדברי חז"ל שעניין חג-הפסח ובמיוחד ליל הסדר הוא עניין החירות (ראה פסחים קטז,ב. ושם קח, א ובמפרשים ועוד), והבן שואל וכו'.

ואולי אפשר למצוא רמז לכך בתורה שבכתב, שהרי לכתחילה היה הציווי בקרבן פסח (בא יב, ג) "ויקחו להם איש שה לבית אבות" (למשפחה אחת – רש"י), ובד בבד נצטוו (שם כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו".

אמנם מנהג ישראל אשר בעת הצורך ("כל דכפין.. וכל דצריך") מזמינים אורחים, וגם זה נרמז (שם ד) ב"ואם ימעט הבית וגו' ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות גו'".

ליל הסדר בבית רבי

והנה בלשון כ"ק אדמו"ר הנ"ל ישנו דיוק מפתיע "אם רק אפשר", שבזה מיושב מה שבכל זאת מצינו אצל גדולי ישראל החל מהבעש"ט שהסתופפו בצלם בחג-הפסח [ראה אגרת הבעש"ט הנדפסת במכתבי הגניזה אות קפא ('התמים' חוברת וא"ו עמ' כו [560]) אל הרה"ק ר' מאיר מפרימישלן – "ידע כבוד-קדושתו כי הוא נפל חלקו בנעימים להיות מן המנוים והקרוים מסביב לשלחני על חג הפסח הק' הבא-עלינו-לטובה... גם הרה"ק יקיר לי מ' יעקב יוסף הכהן [מפולנואה] גם כן מן המנוים..."].

וכן אצל רבותינו נשיאינו, אם כי באופן כללי "לא אכלו אורחים בחג הפסח [בסדרים] רק מבין בני המשפחה... רק כל האורחים קבלו הכל מבית אדמו"ר..." (שיחת ליל שביעי-של-פסח תרצ"ז – צוטט ב'כרם חב"ד' גיליון 2 עמ' 46) הרי במרוצת הדורות נזדמנו כמה וכמה קרואים בליל הסדר כפי שהיה אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע וכ"ק אדמו"ר ('כרם חב"ד' שם).

ויש לחלק בין סוגי האורחים אם שבאו ללמוד מהנהגות רבותינו הקדושים, או אלה שהיו אורחים הצריכים לאותו דבר וכו' [וראה 'מנהגי בעלזא' עמ' לט: "החדר הגדול היה מלא יושבין וחסידים אשר באו להסתופף בצלו הק' בחג הפסח..."].

וכן מוסברת העובדה שבשנים הראשונות לייסודה של ישיבת 'תומכי תמימים' "נקבע חוק לבלתי תת לתלמיד לנסוע לחג הפסח לביתם ('דברי ימי התמימים' לר"מ רוזנבלום בתוך 'כרם חב"ד' גיליון 3 עמ' 30. וראה שם עמ' 58) למרות שחסר בבן אצל אביו [הגשמי – מה שאין כן ברוחניות], זאת משום שעניין החינוך מחייב זאת (ולהעיר שכללות עניין חג-הפסח הוא עניין חינוך – כמבואר בשיחות כ"ק אדמו"ר).

וראה עוד במכתב שנדפס ב'יומן' שנת הקהל תשמ"א עמ' 114: "לא כדאי לנסוע בשנה הראשונה לאחר הנישואין" לאברך שזה עתה התחתן ושאל אם לנסוע למקום פלוני לחג הפסח.

[וצריך ביאור אם המדובר שם הוא בגפו, או כשגם עם ביתו – בהתאם למה ששלל כ"ק אדמו"ר בשיחת פורים תשכ"ח עניין הנסיעה ל'ירח דבש' (צוטט ב'כרם חב"ד' גיליון 1 עמ' 54) או שזהו מהנימוק שהובא קודם "שקשה ביותר להדר כפי הרצון... במקום אחר"].

לאפשר חירות אמיתית

ויש להוסיף עוד בנידון, שהרי בגוף העניין נדרש הסבר: הלא אומרים כל דכפין כו' וכל דצריך כו' ומהי אם כן המניעה מקבלת אורחים, ובמיוחד שישנם כמה וכמה הלכות שלמדים בענייני הסיבה כמו בן בפני אביו או תלמיד בפני רבו וכו' ?!

אלא שכמה פרטים בדבר:

א. לגבי אנשים בעלי משפחות, ההשתדלות היא שיהיו במחיצת בני ביתם (במקום אחר כתבתי בדרך אפשר טעם למנהג זה דקמחא דפסחא (מה שאין כן בתשרי – ראה בספר ימי מלך ח"ג עמ' 904 ובהערה 11 שם. וש"נ) כי ההשתדלות וההדגשה בחג הפסח "זמן חירותנו" היא שתהיה חירות, וזה דווקא כאשר ניתנת לאדם אפשרות להסב עם בני ביתו כמלך כו', מה שאין כן כשאוכל על שולחנם של אחרים כו') ויש להאריך בזה ואכ"מ (ובכמה מגיליונות 'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. (תתב עמ' 29-31, תתלז עמ' 21-23) כתבתי בזה).

ב. אנשים ואורחים שהיו צריכים לאירוח מאיזה טעם שיהיה – נאמר בשיחת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מליל שש"פ תרצ"ז (נעתק ב'כרם חב"ד' גיליון 2 עמ' 46 ס"נ), שאמנם "להסדרים לא היו מניחים אורחים" אך בד בבד "כל האורחים קיבלו הכול מבית אדמו"ר", כלומר: שקיימו כל דכפין כו' בנתינת צרכי הסעודה – אך לא במחיצת האדמו"ר, כי שם נכחו רק "מניין מבני המשפחה" (בזמן אדמו"ר האמצעי – שיחה הנ"ל שם). וגם בשנת פר"ת "הזמינו [כמה נכבדים או כאלה מקורבים].. עם המשמשים היה מניין לכל סעודה" ('אשכבתא דרבי' עמ' 115).

להיות בעגלה עם הרבי?!

ג. לרבותינו נשיאינו היה עניין וטעם פנימי שרצו לעשות פסח לעצמם, ומעין מקורות לכך להלן:

1. ראה מה שכתב ב"אלה תולדות" שבסוף ספר 'משכנות לאביר יעקב' (אה"ק, תשל"ב) עמ' 4: "בליל פסח רצה [הרב משה מעשיל גלבשטיין] לשבת ב'סדר' על יד שולחנו של הרבי, אך השמש לא רצה להכניסו 'אפילו לנשיא מבבל לא אתן להיכנס אל הרבי'... [ורק אחר כך "כעבור שעה קלה בא שליחו של הרבי לקרוא לו, וכשהתנצל מדברי המשרת, נענה על-ידי הצמח-צדק, 'לנשיא לא, ולך כן'"] [ויש אומרים שהצמח צדק ביקשו שלא לגלות מה שראה אז]".

וכנראה מהנהגת הצמח-צדק למד "הגה"ק דלובלין בעל שו"ת תורת חסד זיע"א... שהגה"ק הנ"ל לא הניח לשום איש לישב אצל הסדר שלו, ולזוגתו הרבנית אמר צריכה את לדעת שאל כל איש צדיק בא אליהו ז"ל או שליחו בליל פסח בכן צריכה את לדעת האיך לישב עכ"ל" – הגדת ויגד משה (סי' ל עמ' רנ; נעתק ברשימת הרה"ג הרח"י אייזנבך ב'כפר חב"ד' גיליון י"א ניסן תשנ"ג עמ' 57)".

2. ב'סיפורי חסידים – מועדים' להרש"י זוין, (סיפור 313) מסופר על הנהגת בעל אבני נזר ש"לא היה נותן לחסידים להיות נוכח בשעת עריכת הסדר, ובקושי גדול היה לפעמים מרשה למי שהוא מהחסידים הוותיקים להסב על שולחנו בליל פסח", ונימוקו היה בפשטות: "בליל פסח צריך אדם מישראל להיות בן חורין, וחסיד כשהוא אצל רבו, אין הוא, החסיד, מרגיש טעם חרות כראוי".

ולהעיר משקלא-וטריא בגמרא ובהלכה בתלמיד של תורה, שאפילו אינו רבו מובהק אינו רשאי להסב בפניו משום מורא וכבוד הרב, אלא אם כן נתן לו הרב רשות, וכן האוכל אצל תלמיד חכם מופלג בדורו כו' (כדהובא בשו"ע אדה"ז תע"ב סי"א-י"ב).

3. ב'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קכז מובאת עדותו של הרב אלי' סימפסון ז"ל, שאצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לא הניחו להיכנס (אך כנראה אלה שרצו, עמדו מרחוק והבחינו בהנהגותיו, עיין שם).

וכן מצינו שאפילו אותם יחידי סגולה שכן באו לפסח כמו לדוגמא הר"נ מאריישין שהיה אפסח'דיגער [=אורח קבוע לפסח] (בשיחות אדנ"ע) – וביקש פעם מכ"ק אדמו"ר מהר"ש שיצניע גם את האפיקומן שלו עם של הרבי ובני-ביתו, נענה שישנה הגבלה בדבר ("מניין לך שהנני רוצה להעלותך לעגלה שלי?") – שיחת כ"ק אדמו"ר מי"ט כסלו תשי"ג. ורק לפעמים "היה נוהג להצניע גם את האפיקומן של האורחים" (שם).

ד. ונחתום בדבר מלכות, דברי כ"ק אדמו"ר בשיחת יום ב' דחג הפסח תשכ"ט (ס"ו) המביא בשם אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע בקשר להנהגת אביו אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע שבליל פסח לא הניחו לאיש להיות נוכח בסדר מלבד המוזמנים – עיין שם שבוודאי הייתה זו גם הנהגתו הוא.

ומקשה שם הרבי, שלכאורה "טוב עין הוא יבורך", ומדוע לא אפשרו לאחרים ליהנות מתורתן ועבודתן ובפרט בלילה שבו "תרעין פתיחין"?

ומבאר כי המקור הוא בסיפור המופיע בהגדה, והיינו במעשה דרבי אלעזר וכו' שהתלמידים הגיעו ממקום אחר (עיין-שם שמכאן רואים שכל הנהגות רבותינו נשיאינו יש להם מקור, עד בתורה שבעל פה כו'). ויש להאריך עוד.

קירוב קרובים בביאת המשיח

ומעִניין לעִניין נחתום בעובדה הבאה: בליל א' חג הפסח תשכ"ט (נדפס בספר 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' רפב), ביקש רש"ג ע"ה שכ"ק אדמו"ר, עם כ"ק מו"ח אדמו"ר, "יוליכונו לקראת משיח-צדקנו". ועל כך נענה כ"ק אדמו"ר באיחול: "אמן".

רש"ג ביקש "שתכניסו גם אותי במעגל". וכ"ק אדמו"ר השיב על-כך: "הרי אנו יושבים יחד ב"סדר" – ממילא נאכל יחד גם את ה"קרבן פסח"... עד-כאן.

ויש לציין כמקור (בדרך אפשר) ל'רבינו בחיי' בא יב, כא: "מכאן שחייב לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו, שנאמר (ירמי' ל, כה): בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלוקים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם".