נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1027- כל המדורים ברצף
	בראש-חודש ניסן נפעל גילוי והמשכת אלוקות בעולם
	לצפות לגאולה בקוצר רוח
	השותפין שרצו...
	פרשת תזריע
	הלכות ומנהגי חב"ד

בראש חודש ניסן החלה יציאת מצרים ונאמרה פרשת החודש * באותו היום עצמו שנה לאחר מכן – החלה הקמת המשכן * על הקשר שביניהם והפירוש הפנימי ל"אותו היום נטל עשר עטרות" * דווקא בניסן, שעניינו נס, מתאפשר החידוש של "ראשון לחודשים" ו"יציאת מצרים" שלמעלה מגדרי טבע העולם, ובכוח זה נעשה "כלי" לעשיית "משכן" ודירה לו יתברך בתחתונים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יחודו ומעלתו של ראש-חודש ניסן הוא בשניים¹; בשנה של יציאת מצרים² – נאמרה³ בראש-חודש ניסן פרשת החודש⁴, דיני קרבן פסח וכו' הקשורים ליציאת מצרים; וגם בשנה שלאחר יציאת מצרים, החל ביום זה עניין עיקרי – "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן"⁵.

ובכל שנה ושנה מזכירים את שני המאורעות: בראש-חודש ניסן (כשחל בשבת) או בשבת שלפני ראש-חודש - קוראים בכל שנה את פרשת החודש⁶; וגם את מאורע הקמת המשכן, שהיה "בשנה השנית", מזכירים בכל שנה, כמובא בשולחן-ערוך⁷ שבחודש ניסן "אין מתענין וכו'" משום הקרבת קרבנות הנשיאים (לחנוכת המזבח) שהחלה בראש-חודש ניסן⁸, "ביום כלות משה להקים את המשכן"⁹. וזהו הטעם למנהג (כמובא בשולחן- ערוך¹⁰ וגם בסידור¹¹ השווה לכל נפש) שמראש-חודש ניסן ואילך (עד י"ב ניסן) אומרים בכל יום את הפרשה בתורה של קרבן נשיא השבט שהקריב ביום ההוא לחנוכת המזבח.

ב. כיוון שכל העניינים בתורה הם בתכלית הדיוק – מסתבר, שעניין הקמת המשכן בראש-חודש ניסן שהיה "בשנה השנית" (ובסמיכות) ליציאת מצרים, יש לו שייכות מיוחדת לכך שבראש-חודש ניסן (לפני שנה) נאמרה פרשת החודש הקשורה ליציאת מצרים¹².

ויש לומר, ששייכותם של שני העניינים מרומזת בגמרא: בנוגע לראש-חודש ניסן בשנה השנית, כאשר "הוקם המשכן", נאמר בגמרא¹³ "אותו יום נטל עשר עטרות". והעטרה העשירית¹⁴ (האחרונה¹⁵) היא - "ראשון לחדשים", שניסן הוא "ראשון גו' לחודשי השנה"¹⁶ - פרשת החודש.

וכיוון שרובן ככולן של העטרות, "ראשון לנשיאים" וכו' עד ל"ראשון לאיסור הבמות" הן (לא סתם מעלות, אלא) עניינים הקשורים להקמת המשכן – מסתבר אפוא שגם¹⁷ העטרה הראשונה והעטרה האחרונה¹⁴, "ראשון למעשה בראשית" ו"ראשון לחודשים" הן (לא סתם מעלות, אלא) שייכות לעניין המשכן.

ג. הביאור בזה:

עניינו של המשכן הוא – (כמפורש בקרא¹⁸) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ויש לומר שזהו הקשר והשייכות של המשכן ל"(ראשון ל) מעשה בראשית", כי תכלית הכוונה של כל הבריאה היא שישראל, על-ידי עבודתם, יעשו את העולם הזה הגשמי "משכן" ו"מקדש" להקב"ה. ובלשון הידוע¹⁹: דירה לו יתברך בתחתונים.

אשר זהו גם התוכן במה ש"אותו יום (של הקמת המשכן²⁰) נטל עשר עטרות":

כתוב בכלי-יקר²¹, שביום זה האירה בחינת "עשר עטרות", שהוא גילוי מעין (הכינור של עשרה נימין ב)עולם-הבא²², שאז תהיה תכלית שלימות גילוי האלוקות למטה, שלימות ה"דירה בתחתונים".

ד. ביאור שייכות "דירה בתחתונים" (שנעשתה בהקמת המשכן) ל"אותו יום נטל עשר עטרות" בפרטיות יותר:

כבר דובר כמה פעמים שבעניין "דירה לו יתברך בתחתונים" מודגשים שני דברים: (א) שגילוי האלוקות (הנקרא בשם "דירה") הוא התגלות עצמותו יתברך²³, וגם (ב) שהתגלות נעלית זו תהיה "בתחתונים" – עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו²⁴.

ועל דרך זה בנוגע ל"אותו יום נטל עשר עטרות" – מודגש בזה חיבור התחתון ביותר עם העליון ביותר: "יום" (זמן) הוא תחתון ביותר (כדלקמן), ואף-על-פי-כן, "נטל עשר עטרות" – עליון ביותר.

רואים בפשטות שעטרה, כתר, נותן המלך על ראשו. כלומר, שהעטרה גבוהה ונעלית מכל ציור הקומה של המלך, גבוהה אפילו מראשו.

ומובן (ובאופן שלא בערך לגמרי) שכן הוא בנוגע לעטרה בנמשל, ברוחניות העניינים²⁵ אצל מלך-מלכי-המלכים הקב"ה – שעטרה קאי על הדרגה הכי נעלית באלוקות, באדם העליון, דרגה הנעלית מן המידות ומן המוחין (ראש) שלו, ובלשון החסידות: עטרה קאי על בחינת כתר²⁶, שלמעלה מעשר ספירות (שמהן נשתלשלו עשר הכוחות²⁷).

ובעטרה (כתר) גופא – היה בראש-חודש ניסן גילוי "עשר עטרות", שלימות המספר²⁸. זאת אומרת, שב"עטרה" (כתר) גופא יש כמה וכמה מדריגות, ו"עשר עטרות" - הוא שלימות ב"עטרה"²⁹.

ולאידך גיסא, "יום" (זמן)³⁰ קשור ל"תחתון". כי נוסף לכך שזמן ומקום שניהם גבול, ולכן גדר ה"עולם" הוא זמן ומקום³¹ – הנה בגדר ה"עולם" גופא, הזמן (בפרט מסויים³²) תחתון עוד יותר מן המקום³³, שכן גדר הזמן הוא שינוי – תמיד הוא משתנה וחולף, היפך עניין הקביעות³⁴.

ומכאן מובן ש"(אותו) יום נטל עשר עטרות" הוא חיבור התחתון ביותר עם העליון ביותר.

ה. והדגשה נוספת בזה - ששייכותו של ה"יום" ל"עשר עטרות" הוא באופן של "נטל":

כאשר אדם מגיע לדרגה ידועה בגילוי אלוקות, ישנם בזה (בכלל) שני אופנים: (א) שהאדם משיג גילוי זה על-ידי עבודתו שלו, (ב) שהדבר בא מלמעלה בדרך מתנה (וכיוצא בזה).

ואף-על-פי שכאשר הגילוי בא מלמעלה אזי אינו קשור (כל כך) לאדם עצמו, כמו בשעה שהוא משיג את הגילוי על-ידי עבודתו מצד עצמו – אבל מובן, שהגילוי המושג באמצעות עבודת האדם נמוך בהרבה מן הגילוי הבא מלמעלה, שאי-אפשר להשיגו בעבודת האדם.

ועל דרך המבואר בחסידות³⁵ על הפסוק³⁶ "וספרתם לכם גו' תספרו חמישים יום", דלכאורה: הרי סופרים רק ארבעים ותשעה יום, ומהו אם כן הפירוש "תספרו חמישים יום"? אלא, שעל-ידי העבודה במ"ט שערי בינה נמשך שער החמישים.

ומבארת בזה תורת החסידות³⁷, שבשער החמישים יש שתי מדרגות: (א) שער החמישים כפי שהוא בערך למ"ט השערים (אף-על-פי שהוא נעלה מהם). ומדריגה זו של שער הנו"ן נמשכת על-ידי העבודה במ"ט השערים. (ב) עצמות שער הנו"ן, המובדלת ממ"ט השערים (מובדלת גם מן הדרגה בשער הנו"ן שהיא בערך למ"ט השערים). ודרגה זו אי-אפשר להשיג על-ידי עבודה, אלא היא באה מלמעלה בדרך מתנה.

ובנוגע לענייננו – "אותו יום נטל עשר עטרות":

שער הנו"ן (בכלל) הוא בחינת הכתר ("עטרה"). ועניין "עשר עטרות", שלימות הכתר (כנ"ל סעיף ד), קשור עם הדרגה העליונה בכתר - בחינת "עתיק"³⁸, הנעתק ומובדל מסדר ההשתלשלות (ומובדל גם מן הדרגה התחתונה בכתר שבערך ההשתלשלות).

ואף-על-פי-כן, "אותו יום נטל עשר עטרות", שה"יום" גופא "נטל עשר עטרות" (בחינה העליונה שבכתר), ולא שהן נמשכות לו מלמעלה.

ו. ויש להוסיף, שהחידוש בזה גדול יותר:

גם הבחינה התחתונה שבכתר, שהיא בערך קצת לתחתונים, הנה כדי שהתחתון יגיע לבחינת הכתר עליו לצאת ממצב ה"תחתון" שבו ולהתעלות כמה וכמה דרגות, עד שיגיע לבחינת הכתר.

מה-שאין-כן "אותו יום נטל כו'" פירושו, שה"יום" כפי שהוא במציאותו, ללא שום הכנות, יש בכוחו ליטול, והוא אכן נוטל למעשה.

ודבר זה מדגיש עוד יותר את חיבור התחתון ביותר עם העליון ביותר: שה"יום" כפי שהוא במהותו, תחתון ביותר – הרי הוא "נוטל" "עשר עטרות", בחינה העליונה שבכתר.

ז. על-פי כל הנ"ל מובנת שייכות "אותו יום נטל עשר עטרות" לעניין הקמת המשכן:

בעת הקמת המשכן נפעלה השראת השכינה בתחתונים³⁹ [ואף-על-פי שגם במתן-תורה היה "וירד ה' על הר סיני"⁴⁰ – אבל לא היה זה באופן קבוע וכו' כמו בהקמת המשכן⁴¹], דירה לו יתברך בתחתונים.

והדבר בא לידי ביטוי בכך ש"אותו יום נטל עשר עטרות" – החיבור של "יום", תחתון שאין תחתון למטה ממנו (כנ"ל), עם ה"עשר עטרות", הדרגה באלוקות הנעתקת ומובדלת מן הבריאה.

ח. על-פי זה אפשר גם לבאר מדוע העטרה הראשונה והאחרונה מתוך העשר ("ראשון למעשה בראשית" ו"ראשון לחדשים") הם עניינים שאינם קשורים (לכאורה) למשכן [וכדמוכח מזה גופא שהם היו גם קודם לכן]:

בהשראת השכינה בתחתונים שנפעלה בהקמת המשכן יש שני קצוות: מצד אחד, זו דרגה עליונה מאוד בגילוי אלוקות, שנעלית באין-ערוך מן העולם; ולאידך, גילוי נעלה זה אינו דבר "הנוסף" לעולם, אלא קשור לעולם עצמו.

ושני קצוות אלו באים לביטוי ב"ראשון למעשה בראשית" ו"ראשון לחדשים":

הרמז בכך שהקמת המשכן היתה ביום ראשון למעשה בראשית הוא, שגילוי האלוקות במשכן קשור לעולם (אף-על-פי שהם באין-ערוך לגמרי) עד כדי כך שהמשכן הוא חלק מבריאת העולם – "מעשה בראשית"⁴², ועוד יותר – קשור ל"ראשון למעשה בראשית", שבו נברא (עצם) המציאות של כל הנבראים⁴³.

והרמז ב"ראשון לחודשים" הוא – שהעובדה שבעולם נמשכה בחינת השראת השכינה, היא עניין של חידוש (שהעולם מצד עצמו לא שייך לזה), ובזה גופא – "ראשון לחודשים" הראשון והחידוש (הגדול ביותר), ובלשון המדרש⁴⁴ "אין לכם חודש אשר גדול מזה לפיכך נקרא ראשון".

ורק לאחר שכבר נמשך בעולם חידוש זה, אזי הוא חודר כל כך בעולם עד שנעשה כאילו היה חלק מן הבריאה, "ראשון למעשה בראשית".

ט. ועל-פי כל הנ"ל יש לבאר את הקשר בין הקמת המשכן בראש-חודש ניסן בשנה השנית, לתחילת יציאת מצרים שהיתה בראש-חודש ניסן בשנה הראשונה:

הטעם לכך שניסן (דווקא) הוא ה"ראשון לחדשים", הוא משום שחודש ניסן קשור לניסים⁴⁵, ועד ל"ניסי ניסים"⁴⁶, וכיוון שגדר העולם הוא טבע – מובן ש"נס" (ובפרט "ניסי ניסים") הוא דבר של חידוש.

וזהו גם הטעם לכך שבניסן דווקא היתה יציאת מצרים – כי גדר העולם הוא "מצרים" מלשון מיצר וגבול⁴⁷, ואילו יציאת מצרים, לצאת מן המיצרים וההגבלות – הוא עניין של "חידוש⁴⁸.

ואף-על-פי שדבר זה גופא, שיציאת מצרים היתה לפני מתן-תורה⁴⁹, מכריח לומר שגם ה"חידוש" שביציאת מצרים (כפי שהיה בשעתו) קשור לגדר הבריאה - למרות זאת, כיוון שבערך העולם על כל פנים זהו דבר חידוש, הנה "חידוש" זה היה הכנה למתן-תורה.

ויתירה מזו, "בשנה השנית", ביום (זמן) שבו נפעל החידוש "בחודש הראשון באחד לחודש", נעשה "כלי" לגילוי של המשכן⁵⁰, "אותו יום נטל עשר עטרות".

והימים האלה נזכרים ונעשים⁵¹, העילוי של ראש-חודש ניסן - "אותו היום נטל עשר עטרות" - חוזר ונשנה בראש-חודש ניסן מידי שנה בשנה⁵² [. .].

זאת אומרת, שביום זה (מידי שנה בשנה) יש בכוחו של כל יהודי "ליטול" את העניינים הנעלים ביותר, עד ל"עשר עטרות" – שלימות (עשר) בחינת הכתר (עטרה) שלמעלה. ובאופן ש"נטל", שאין צורך שיתנו לו את העטרות, אלא הוא מסוגל בעצמו "ליטול" אותן, שכן הן שייכות לו. ובכל שכן וקל-וחומר: ומה אם "אותו יום נטל עשר עטרות", הגם שהזמן הוא נברא⁵³ וכו', על אחת כמה וכמה שיהודי – שבשבילו נברא העולם⁵⁴ והזמן (היום), ואשר יש לו נשמה שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵⁵ – "נטל" את ה"עשר עטרות".

[. .] וזו היא ההוראה ממה שאותו יום נטל עשר עטרות, שאף דברי הרשות של היהודי – ה"יום" (תחתון ביותר כנ"ל) יהיו קשורים עם ה"עשר עטרות" – הדרגות העליונות של קדושה,

והקשר יהיה באופן של "נטל": שהעשייה וה"מקדש" (ה"יום" וה"עשר עטרות") מתקשרים כך שדברי הרשות עצמם נעשים "מקדש", ולא שלתוך עשיית דברי הרשות ("ועשו") נמשכת קדושה ממקום אחר. על דרך שנתבאר לעיל (סעיף ה) בעניין "אותו יום נטל עשר עטרות" שה"יום" גופא נוטל את העטרות (ולא שהן נמשכות לו מלמעלה)⁵⁶.

ויש להוסיף עוד הוראה ולימוד מעניין "אותו יום נטל עשר עטרות" – שעבודת "ועשו לי מקדש" תהיה באופן של "עטרה" – בשלימות כדבעי למעבד⁵⁷, ועוד יותר – ביופי ("מלך ביופיו תחזינה עיניך"⁵⁸, ובפרט על ידי הכתר שלו) וכבוד ויקר (ובזה גופא – בשלימות "עשר עטרות") וכמאמר חז"ל⁵⁹ על הפסוק⁶⁰ "זה א-לי ואנוהו", "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה כו'".

[. .] ויהי רצון שעל ידי החלטות טובות בכל עניינים אלו – נזכה שבעמדנו בראש חודש הגאולה, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל⁶¹" – תהיה הגאולה מיד בראש חודש..

(קטעים משיחת שבת פרשת ויקרא, פרשת החודש, ראש-חודש ניסן ה'תשמ"ח.

התוועדויות תשמ"ח, כרך ב, עמ' 472-481 – תרגום מאידיש)

_______________________________

1)    ראה גם מכתבי חודש ניסן תשמ"א (לקו"ש חכ"ב עמ' 244 ואילך).

2)    ולהעיר ששנה זו היא שנת שלשת אלפים ושלש מאות (ל"ג פעמים מאה) שנה ליציאת מצרים (ב'תמ"ח- ה'תשמ"ח) - ראה בארוכה קונטרס משיחות ז' אדר תשמ"ח סעיף ב' ואילך.

3)    גם אמירת משה לבני ישראל - פסחים ו, ב ובתוד"ה ממאי שם. מכילתא ופרש"י בא יב, ג. וראה מכילתא ופרש"י שם, כח. וראה מכתב ר"ח ניסן תשל"ז בהערות (הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים, מנהגים וביאורים - קה"ת תשמ"ו ואילך - עמ' עדרת).

4)    בא יב, א ואילך.

5)    פקודי מ, יז.

6)    מגילה כט, סע"א ואילך. רמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"כ. טושו"ע או"ח סתרפ"ה ס"ד.

7)    טור או"ח סתכ"ט ובב"י שם. שו"ע אדה"ז שם ס"ט. ממסכת סופרים פכ"א ה"ב.

8)    וראה מג"א שם סק"ג ובשו"ע אדה"ז שם ("וכל דברים אלו כו' וסמכו כו'") - שמטעם זה גם אין אומרים תחנון בחודש ניסן וכו' (שם ס"ח).

9)    נשא ז, א ואילך.

10)  אדה"ז שם סט"ו. משל"ה מס' פסחים קמ, ב. וראה קונטרס משיחת ש"פ ויקרא תשמ"ז ס"א. וש"נ.

11)  תורה אור ותהלת ה' (ב"קריאה לימי חנוכה" בהערה).

12)  להעיר גם משו"ע אדה"ז שם, דהטעם על זה ש"נוהגין לעשות כולו (כל החודש ניסן) קודש כעין יו"ט", הוא מפני ש"יצא רוב החודש בקדושה", ובהקדושה דרוב החודש - נכללים שני העניינים: י"ג ימים הראשונים שהיו"ט שבהם הוא מצד קרבנות הנשיאים (דשנה השנית): וערב פסח וח' ימי הפסח, דהיו"ט שבהם הוא מצד הקרבת הפסח ויציאת מצרים.

13)  שבת פז, ב. וכ"ה בתו"כ ר"פ שמיני. פרש"י שם. נשא ז, יב (מסדר עולם (רבא - פ"ז)).

14)  בשבת שם.

15)  דהכל הולך אחר החיתום (ברכות יב, א).

16)  בא יב, ב.

17)  ואדרבה, כל עניין מתבטא בעיקר בהתחלתו ובסיומו.

18)  תרומה כה, ח.

19)  תנחומא נשא טז. וראה במדב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ב. תניא פל"ו.

20)  להעיר משני התירוצים בתוספות (ד"ה עשר - שבת שם) על "הא דלא חשיב ראשון להקמת המשכן". אבל מזה שבגמרא שם הובא הפסוק "ויהי בחודש הראשון גו' הוקם המשכן" ועל זה אומר "אותו יום נטל עשר עטרות", מוכח להדיא שגם לתירוץ הראשון דהתוספות - "אותו יום" קאי על יום שבו הוקם המשכן. והחילוק שבין שני התירוצים הוא, דלתירוץ הראשון, העניין ד"ראשון להקמת המשכן" הוא פחות ממעלת עשר העטרות, ועד שאינו נמנה כלל ביניהם; ולתירוץ השני - אדרבה, עיקר מעלתו של "אותו יום" הוא שבו הוקם המשכן. ומצד זה "נטל (גם) עשר עטרות אחרות".

21)  ר"פ שמיני.

22)  ערכין יג, ב.

23)  ראה ד"ה מי יתנך תקס"ח (סה"מ תקס"ח ח"א עמ' תפט ואילך. ועם הגהות - אוה"ת שה"ש (כרך ב') עמ' תרעט ואילך). אוה"ת בלק עמ' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ג. ועוד.

24)  תניא פל"ו.

25)  ואדרבה - משם נשתלשל שכן הוא בעטרה גשמית במלכותא דארעא. ומזה מובן, שעיקר העילוי דעטרה הוא במלכותא דרקיעא.

26)  ד"ה ביום השמיני באוה"ת ויקרא עמ' כה. סד"ה הנ"ל תער"ב. העת"ר (בהמשך תער"ב ח"ב). תש"ד. תש"ה.

27)  תניא רפ"ג.

28)  ראב"ע שמות ג, טו. פרדס שער ב.

29)  ראה המשך תער"ב שם (ס"ע תתקנא) דעשר עטרות, שהו"ע כנור של עשרה נימין, הוא גילוי בחי' עתיק. וראה לקמן סוף סעיף ה'.

30)  וזה שעיקר ההדגשה בזמן הוא על "יום" - י"ל שהוא לפי שבו הוא עיקר התחלקות הזמן, כמרז"ל (נזיר ז, א) "יומי מפסקי אהדדי". וראה גם לקו"ש ח"ד עמ' 1994. ד"ה ואברהם זקן תשל"ח.

31)  שעהיוה"א פ"ז (פב, א). וראה המשך תער"ב ח"א עמ' שלח ואילך.

32)  אף שבכלל, זמן הוא למעלה ממקום. דהזמן (עבר הוה ועתיד) הוא רוחני בערך מקום (מזרח מערב צפון ודרום מעלה ומטה). ומדידת המקום אפשר למשש בידים, משא"כ מדידת הזמן. ולהעיר גם מלקו"ש ח"כ עמ' 333, דזמן הוא קודם למקום.

33)  ראה גם תורת לוי"צ (ריש עמ' רעג) שמקום הוא בז"א וזמן הוא במלכות. וראה ד"ה ואברהם זקן הנ"ל ס"ח ובהערה 67 שעיקר העניין דדירה בתחתונים הוא בבירור ותיקון הזמן.

34)  משא"כ ההגבלה דמקום הוא שאינו במקום אחר, אבל במקומו הוא בתוקף. ולהעיר מהידוע (סה"מ תרמ"ג עמ' צו. ובכ"מ) דהגבלת הזמן שבעולם (שית אלפי שנין) היא הוכחה שהעולם אינו מציאות אמיתית גם בעת קיומו. וכמו "מים המכזבים אחד לשבוע" (פרה פ"ח מ"ט) שגם עכשיו נק' בשם "מכזבין" - דכל זה הוא בנוגע להגבלת הזמן.

משא"כ זה שהעולם מוגבל במקום (מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו') [ועד"ז בנהרות, גם כששטח הנהר הוא קטן ביותר], אינה הוכחה שגם בהמקום שבו נמצא אינו אמת. כי זה שאינו נמצא במקום אחר, אין זה "חלישות" במציאותו (במקום שהוא נמצא).

35)  לקו"ת במדבר ד"ה וספרתם וביאורו ותוס' ביאור (י, א ואילך). ובכ"מ.

36)  אמור כג, טו-טז.

37)  לקו"ת שם יב, א-ב.

38)  ראה לקו"ת לשם, שב' הבחינות דשער הנו"ן הם (דוגמת) אריך ועתיק.

39)  ראה במדב"ר שבהערה 19.

40)  יתרו יט, כ.

41)  ראה בארוכה לקו"ש חכ"א עמ' 150 ואילך.

42)  להעיר מבמדב"ר פי"ב, יג. שכל העניינים דשבעת ימי בראשית - יש דוגמתם בהמשכן. ושם פי"ב, יא: "עד שלא הוקם המשכן היה העולם רותח, משהוקם המשכן נתבסס העולם".

43)  פרש"י בראשית א, יד.

44)  שמו"ר פט"ו, א - הובא בחדא"ג מהרש"א (שבת פז, ב) לעניין "ראשון לחדשים" דעשר עטרות.

45)  ראה חדא"ג מהרש"א שם בעניין "ראשון לחדשים" "שהוא חודש מיוחד לעשות בו נסים". וראה סד"ה החודש תרס"ו ובכ"מ, דזה שניסן הוא "ראשון" הוא בנוגע לעניין הנסים (משא"כ בנוגע להנהגת הטבע תשרי הוא ה"ראשון").

46)  ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י. וראה חדא"ג מהרש"א ברכות שם.

47)  ראה תו"א עא, ג ואילך. ועוד.

48)  ראה בארוכה ד"ה החודש ה'ש"ת פ"ז ואילך.

49)  שדווקא אז נתבטלה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה (שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו).

50)  ולהעיר מבדמב"ר פי"ב, ו, "שאינו מוציאם משם (ממצרים) אלא על מנת שיעשו לו משכן וישרה שכינה ביניהם".

51)  אסתר ט, כח. וראה ספר תיקון שובבי"ם להרמ"ז. הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א פכ"ט.

52)  דגם בהשנים שר"ח ניסן אינו ביום א' בשבוע - יש בו כל עשר העטרות, גם העטרה ד"ראשון למעשה בראשית", אלא שבשנים אלו - עטרה זו אינה נמשכת בגלוי בזמן. וראה לקו"ש חכ"ב עמ' 143 ואילך, שעד"ז הוא בכו"כ עניינים, עיי"ש בארוכה.

53)  סידור עם דא"ח שער הק"ש עה, סע"ד ואילך.

54)  פרש"י ר"פ בראשית.

55)  תניא רפ"ב.

56)  ויש לקשר זה עם שיעור היומי ברמב"ם (הל' קידוה"ח ספי"ז), "וטעם כל האלו החשבונות כו'  והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים כו', היא חכמת התקופות והגימטריאות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה כו', אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו, ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם כו' אין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם האומות כו'".

היינו שחכמת התקופות והגימטריאות – "מעשה בראשית" – נעשית חלק מתורת ה' (שמברכים גם קודם ללימוד הלכות אלו ברכת התורה) ויתירה מזה – חלק מהלכה שבתורה (ספר הרמב"ם). וי"ל שזה הי' ע"י עבודת הרמב"ם – שידע להשתמש בחכמת האומות "לעבודת ה' או לתורתו" (תניא ספ"ח).

57)  ראה כתובות סז, א.

58)  ישעי' לג, יז. וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה.

59)  שבת קלג, ב.

60)  בשלח טו, ב.

61)  שמו"ר פט"ו, יא.