בבת אחת הופר השקט בעיירה הקטנה לונצ'יץ שבפולין. קולות נפץ ושאגות קרב מילאו את חלל האוויר במקום הפסטורלי והשליו.
ימי מלחמת העולם השנייה. הצבא הגרמני שעט אל תוככיה של פולין. העיירה הקטנה נכבשה בסערה, והגרמנים נתנו מיד פורקן לרשעותם.
היעד הראשון היה בית-הכנסת. הנאצים התקהלו סביבו והעלו אותו באש. צהלות השמחה החייתיות התמזגו בשאון הלהבות המלחכות את כותלי בית-הכנסת. ליבם של יהודי לונצ'יץ נקרע.
באותם רגעים נוראים התגנב אל בית-הכנסת צעיר, משה גינזבורג שמו. האש הבוערת לא הרתיעה אותו. בליבו בערה אש גדולה יותר. הוא היה נחוש להציל ספר תורה מן הלהבות.
מתחת לאפם של הגרמנים חדר אל בית-הכנסת מבעד לדלת האחורית. הוא הצליח להוציא מארון הקודש ספר תורה אחד, אוד מוצל מאש.
בביתו המתינה לו מלכה, אשתו, ליבה מפרפר מאימה. זו הוחלפה בהקלה גדולה כשנכנס ובחיקו ספר תורה. "אולי בזכות זה נינצל גם אנו מידי האכזרים", אמר לה בעיניים יוקדות, וטמן את ספר התורה במעמקי ארון הבגדים.
הימים הבאים היו קשים וכואבים. מי שיכול היה נס לעבר הגבול הרוסי. בני הזוג גינזבורג ארזו מעט מיטלטלים, נטלו את חנה'לה, בתם בת השנתיים, ושכרו איכר פולני שיובילֵם אל הגבול. במהלך הנסיעה נזכר פתאום משה בספר התורה. "שכנינו יבואו לבזוז את ביתנו ויחללו את ספר התורה", אמר בחלחלה. "עליי להוציאו מן הבית ולהסתירו במקום מבטחים".
מלכה נחרדה: "האם בדעתך לחזור עכשיו? ואיך ייפגשו דרכינו?".
משה היה נחרץ: "אינני יודע, אך סיכנתי את חיי בשביל ספר התורה, ואינני יכול להפקירו".
בלב כבד נפרד מרעייתו ומבתו. הן המשיכו במסע לבדן. משה קיווה לטוב. "בעוד ימים מספר ניפגש שם", אמר לרעייתו.
עיר הגבול המתה מפליטים, שביקשו לעבור לרוסיה. הצבא הרוסי לא אהב את נהירת הפליטים הזאת, והִגלה אותם לסיביר הרחוקה.
מלכה וחנה'לה היו בין אלפי הגולים שהובלו אל הישימון הקפוא. בליבה של מלכה קיננה הדאגה לשלום בעלה. לא הייתה לה שום דרך להשיג מידע על אודותיו.
שש שנים חלפו. המלחמה תמה. האויב הגרמני הובס. מלכה וחנה'לה שרדו בניסי ניסים, והצטרפו אל הפליטים ששבו אל ערי מגוריהם בפולין. הם ניסו להשתקם ולחבר את פיסות החיים המרוסקות.
הם הגיעו אל העיר שטטין, שננטשה מתושביה בזמן המלחמה. אט-אט נרקמה בעיר קהילה יהודית, הוקם בית-כנסת, וחיים יהודיים שבו לפעם על אדמת פולין החרוכה.
כאשר הגיעו האם והבת לעיר, גילו שרוב היהודים התיישבו במרכזה. שם קמו מוסדות קהילתיים כמו בית-כנסת, בית-ספר ואפילו חנויות כשרות. אולם באזור הזה לא נמצאה דירה פנויה.
באין ברירה פנתה מלכה לשכונת פועלים מרוחקת, ושכרה חדר בביתו של נפח פולני. החיים בבית הגוי היו קשים. בעל הבית נהג לשוב הביתה שיכור, לשיר בקולניות ולגדף בגסות. האם והבת היו מצטנפות בפינה, ומייחלות שהעייפות תכריע את השיכור.
יום אחד חלתה חנהל'ה. מלכה לקחה אותה אל המִרפאה. אל חדר ההמתנה נכנסה אישה נושאת תינוק. מלכה התבוננה בתווי פניה, והללו נראו לה יהודיים. היא פנתה אליה ביידיש והזמינה אותה לשבת לצידה.
פניה של האישה אורו. "כמה טוב לפגוש כאן יהודייה!", אמרה לה בשמחה. "נעים להכיר: אסתר רבינוביץ. האם את שוהה זמן רב בשטטין?".
בין השתיים התפתחה שיחה, ובסופה דמו למכרות ותיקות. כשאסתר שמעה על תנאי מגוריה של מלכה בבית הנפח השיכור אמרה לה: "אני מזמינה אותך לבוא אל ביתי ולחיות עמנו". מלכה היססה מעט, אך לבסוף נענתה להזמנה.
"יצחק", פנתה אסתר אל בעלה, כשנכנסה לביתה עם האורחת החדשה, "זו האורחת שלנו, מלכה גינזבורג".
יצחק בירך את האורחות לשלום. השם גינזבורג עורר בו זיכרון עמום. "אמרי-נא לי", פנה אל מלכה, "האם מוצאך במקרה מהעיירה לונצ'יץ?".
מלכה קפאה על מקומה. "כן", אמרה בדריכות.
יצחק אמר: "במחנה הכפייה הרוסי שבו שהיתי היה יהודי ושמו משה גינזבורג, מהעיירה לונצ'יץ".
רעד אחז במלכה. "אתה יודע היכן הוא?", לחשה בהתרגשות.
"לא ממש", ענה יצחק. "דרכינו נפרדו כשעמדנו לצאת מרוסיה".
"הוא לא אמר לך לאן פניו?", התחננה מלכה.
יצחק אימץ את זיכרונו. "נדמה לי שמשה אמר כי ייסע קודם ללונצ'יץ, לבדוק אם נותר שם מי מקרוביו, ולאחר מכן ימשיך לפייטרקוב, שם ייקח ממכר גוי ספר תורה שהפקיד בידיו".
"זה בעלי!", קראה מלכה בסערת-נפש.
כעבור כמה ימים, ברכבת העושה את דרכה מפייטרקוב לשטטין, נסעו בני זוג נרגשים. הגבר חבק ספר תורה. "הכול בזכות ספר התורה", לחש משה גינזבורג אל רעייתו.
(על-פי סיפורו של יונה נווה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
