מה ענה אדמו"ר הזקן לטענה כנגד חסיד שהתנהג שלא לפי דרגתו * לשם מה תבעו האבות לקבל את שכרם? * כיצד ניתן לקיים זמן תפילה, אך גם לסיים אחר תפילת הציבור? * ומה המקור להבאת בנות קטנות לבית הכנסת? * חידושו של הרבי בעניין מאה ברכות בכל יום – שעל ידו מתיישבת לכאורה הערת הרבי מוהרש"ב נ"ע * עוד רשימה בסדרת יסודתו בהררי קודש
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
אם חסיד – תתחסד
סיפר כ"ק אדמו"ר בכמה הזדמנויות (תורת מנחם ח"ג עמ' 200, 300; ר"ד כ"ד אייר תשל"ז – בצל החכמה עמ' 41; התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 566) על טענה שהגיעו עמה לאדמו"ר הזקן, שחסיד מסוים קורא לעצמו בשם "חסיד" ומהדר בהידורים שאינם שייכים למדרגתו. תגובת אדמו"ר הזקן הייתה (על יסוד המשנה בסיום מסכת פאה) – כי מכיוון שהלה עושה את עצמו חסיד, אף על פי שלעת עתה אינו-כן, מובטח הוא ש"אינו מת מן הזקנה" עד שיהיה חסיד!
ויש לציין ל"ארחות חיים" להרא"ש פיסקא עז: "אל תניח דרך חסידות אף על פי שמלעיגין עליך, ואל תיבוש לדבר מצווה".
אמנם מן הראוי להדגיש שבוודאי לא מדובר בעם-הארץ – על פי מה שכתב אור החיים הק' (ויקרא כ"ו,ג אות וא"ו): "ולא עם-הארץ חסיד... פירוש שאסור לעם-הארץ להתנהג בחסידות שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין... כמו ששמענו שהיה מעשה כן, והן כדומה לזה ציוו חז"ל שאין לעם-הארץ להתנהג במידת חסידות, והוא מאמר ה' כאן "אם בחקותי תלכו" שהיא עסק התורה, הוא – ואת מצותי תשמרו פירוש תעשה לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא זולת זה".
לבקש שכר... כאברהם
שכרו של אברהם היה חשוב – כראיה והוכחה לצדקת דרכו בפרסום אלקות בעולם, וכך מבאר זאת כ"ק אדמו"ר בליקוטי שיחות (כרך ב' עמ' 45 ואילך): הסיבה לנאמר "ומה שאתה דואג על קבול שכרך – שכרך הרבה מאוד" (פירוש רש"י על הפסוק (לך ט"ו,א): אל תירא אברהם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד): כי דווקא מפני היות אברהם "עובד מאהבה" מכל וכל, לא ראה בשכר המצוות תועלת בשבילו אלא לכבודו יתברך, כדי שעל ידי השכר יתרבה כבוד שמים בעולם. חששו היה שלולי זאת יהיה חסרון בקידוש שם-שמים, ולכן היה דואג ומתיירא. לכך הובטח מהבורא: "אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד". עד כאן תוכן הדברים.
ואולי יש לומר כיסוד (קצת) לביאור – במקרא מלא הנאמר בקהלת ט,ט"ז:
חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (וראה בספורנו שם: ובזה לא יושג אותו הטוב שאפשר שיושג בחוכמתו).
ולפי ביאורו של כ"ק אדמו"ר יש להסיר תמיהת המפרשים בדברי חז"ל עה"פ (ויצא כ"ט,י"א) "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" – "לפי שבא בידיים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום" (הובא בפירוש רש"י). ותמהו מפרשים: איך אפשר לומר שחוסר הממון [ובפרט שבריש הפרשה מפורש שיעקב הסתפק לעצמו ב"לחם לאכול ובגד ללבוש" (ויצא כ"ח,כ)] מהווה סיבה לבכייה?
אמנם עפ"י הנ"ל מובן: יעקב כמו אברהם עסק בפרסום אלוקות, ולזה מועיל שרואים שעבדי ה' יש להם גם גשמיות בהרחבה (כ"נזמים וצמידים ומגדנות"), ולכן בכה שמא לא יוכל להשפיע כדבעי.
זמן תפילה
בכמה ממכתבי כ"ק אדמו"ר עולה בבירור שהעיקר הוא להתחיל בזמן תפילה, אף אם יסיים מאוחר יותר. יש להצביע כי הדברים מפורשים בערוך השולחן סימן קי סעיף ה: "ולעניות-דעתי נראה מתוספות ברכות [ז,א בד"ה שאלמלי] דהולכין אחר ההתחלה ואם התחיל בזמן תפלה מקרי תפלה בזמנה אף על פי שמסיימה לאחר הזמן עיין שם".
ומקורו כנראה במחצית השקל או"ח (סימן ו' ס"ק ז), שהאריך בראיה מתוספות הנ"ל, והסיק מכך: "כי הכל נמשך אחר ההתחלה... אם כן כשהתחיל בעת רצון אף גם מה שאומר אחר תפלת הציבור היא בכלל הרצון אף ביחיד כיוון שהתחיל עם הציבור עיין-שם עוד". [וראה עוד פסקי תשובות (רבינוביץ) סימן פט ס"ח (עמ' תרסה הערה 125)].
בנות קטנות בבית הכנסת
בשיחת ש"פ וילך ו' תשרי תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך א' עמ' 39) איתא: כל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, כמנהג ישראל שבאים כולם לבית הכנסת ושומעים קריאת התורה וכו'".
ומוסיף בהערה 25: ומעשה רב (בהסכם גדולי ישראל) שגם ילדות קטנות באות עם אבותיהן לבית הכנסת (לא רק לעזרת נשים) ואפילו לאחרי גיל שלוש שנים – כל זמן שלא הגיעו לכלל חינוך והבנה בעניין זה", עכלה"ק.
ויש לציין שיסוד הדברים נלמד בחז"ל עה"כ בפרשת וילך (ל"א,י"ב) "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", ובגמרא חגיגה ג,א: "טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן".
ובמסכת סופרים פי"ח הלכה ו: "טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן. מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כנסיות, כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר". ובפירוש נחלת יעקב (עמ"ס סופרים מר"י נוימבורג): "שאף שקטנים אינם בני שכר ועונש, מכל מקום על ידי הבאתם תיכנס יראת ה' בלבבם בגדלותם, ועל ידי זה יקבלו שכר".
[ובמשנה ברורה סצ"ח ס"ק ג הביא משל"ה, שהכוונה לקטנים שהגיעו לגיל חינוך, אבל אין להביא קטנים שלא הגיעו לחינוך, משום שמבלבלים דעת המתפללים וכו' – אבל דעת כ"ק כנראה שונה ועל פי דברי החתם סופר – שאם נותן דעתו לתורה אין הקטנים מבלבלים אותו, ראה 'ניצוצי רבי' גליון הקודם (א'ו)].
זכרון הצדיקים
בכמה מקומות הובאו דברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בעניין קדיש וענייני יארצייט בכ"ד טבת (יום הילולת אדמו"ר הזקן) שאדמו"ר הזקן אינו צריך לזה – [אלא] אנו צריכים לו (ראה גם 'המלך במסיבו' כרך ב' עמ' קנט הערה 33).
והנה מעין זה ממש כותב הכסף משנה לרמב"ם הלכות אבל פרק ד' הלכה ד': "ומה שכתב 'ולא יפנה אדם לבקר הקברות' זה סיום מה שכתב ש'דבריהם הם זכרונם' [ירושלמי שקלים פרק ב' הלכה ה'], ולא יפנה אדם לבקר נפש [=מצבה] שעל-גבי קברותיהם ועל-ידי-כן יהיו נזכרים, שאינם צריכים – שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים, כך פירש הריב"ש לשון זה".
ומעניין לעניין: במסכת יומא (לח,ב) למדו מהפסוק במשלי (י,ז) "זכר צדיק לברכה", שכשמזכירין הצדיק יש לברכו. אמנם במאירי למשלי שם:
"ויש בזה הערה תור[נ]יית, להיזכר בעתו מעשה הצדיקים לטוב, ולייחס להם ברכה וחיים עד העולם, כדי שילמדו השומעים מעניניהם".
הברכה עיקר והאכילה טפל
בשנת תנש"א הורה הרבי להרגיל את בני ובנות ישראל באמירת מאה ברכות בכל יום. הדברים נאמרו בשבת קודש פרשת חיי שרה במאמר (שנאמר 'כעין שיחה') דיבור-המתחיל "ויהיו חיי שרה", ובו דובר על ביאורי החסידות בעניין "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – כרמז לכל חלקי נפש האדם, מוחין ומדות וכו', שעליהם להיות ממולאים בקדושה וברוחניות מיום הלידה ועד היום האחרון – "כולן שוין לטובה".
בעניין זה הוסברה בהרחבה החובה באמירת מאה ברכות בכל יום, המדגישות את העובדה שחיים יהודיים קשורים בברכות ו'המשכות' רוחניות. הרבי הדגיש, כי הדבר קשור לכל ילד יהודי מיד שיצא לאוויר העולם, שעליו להיות באווירה רוחנית קדושה ויש לחנכו באמירת ברכות משיתחיל לדבר.
יסוד לעניין זה אולי ב'פוקח עוורים' לאדמו"ר האמצעי פרק כח שם איתא: "וכמו שכתוב בספרי יראים שיהדר לומר בכל יום מאה ברכות, וזהו למען השם כדי להזכיר בכל רגע שהוא עובד ה' כו'".
ויש להוסיף:
במכתב כללי מיום י"א ניסן תשל"א (נדפס ב'תורת מנחם – אגרות מלך' כרך ב' עמ' מט) מבאר הרבי:
"גם הדברים שאין ביכולתו, לכאורה, לשנותם: הקב"ה ברא אותו כך שעליו להזדקק לאכילה ושתיה וכדומה – עליו לשנות גם אותם, והשינוי – מהותי: הוא אוכל כדי שיוכל לעשות טוב, ללמוד תורה, לקיים מצוות – כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה'. יתר על כן: הוא עובד את ה' בעצם אכילתו – על-ידי כך הוא מברך לפני האכילה ולאחריה, וכדומה".
וב"הוספה לאחר זמן" כותב הרבי: "בעצם אכילתו – על-ידי כך הוא מברך: היינו שהאכילה נעשה טפל לגבי (העיקר) אמירת הברכה, על-דרך חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום (מנחות מג,ב), החיוב הוא אמירת הברכה, ובתור תוצאה מזה – נהנה מעניני עולם-הזה (אכילה ושתיה וכיוצא-בזה).
"ומזה הלכה למעשה (מנחות שם. טור שולחן ערוך או"ח סימן רצ) אשר בכדי להשלים מאה ברכות בשבת, צריך להיות אכילת פירות וכיוצא-בזה, שהעיקר בזה הוא אמירת עוד ברכות, אלא בכדי שלא תהיה ברכה לבטלה, צריך לאכול הפרי וכיוצא-בזה, שאכילה כזו – היא טפלה לגבי העיקר – אמירת הברכה. ועל פי זה יומתק לשון הרמב"ם (סוף הלכות ברכות): ולעולם כו' וירבה בברכות הצריכות, ועיין גם כן שו"ע רבנו הזקן חלק או"ח סימן רמט קונטרס אחרון ס"ק ד'".
ועל פי דברי הרבי ניתן אולי ליישב קצת ב"צריך עיון" שבמאמרו של כב' קדושת אדמו"ר מוהרש"ב ד"ה "ועתה אם שמוע" תר"ס, שכתב:
"שעל-ידי המצות ממשיכים גילוי שם הוי' כו' וזהו-ענין ברכת המצוות שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום (צריך עיון דבהמאה ברכות יש בהם גם ברכות הנהנין שהם עניני רשות ולא מצוה כמ"ש במ"א)".
וכתב הרב יעקב יהודה ליב אלטיין שליט"א ('הערות התמימים ואנ"ש 770' גליון ט (ע), ערב שבת קודש פרשת תשא תשל"ז הערה ח' (עמוד יג) – שעל פי המבואר במכתב והוראת הרבי הנ"ל אולי יש לומר שכאשר הוא בדרגה כזו, שהוא אוכל רק כדי לצאת החיוב של אמירת מאה ברכות בכל יום (והאכילה-ושתיה היא רק תוצאה מוכרחת כדי לקיים ציווי הנ"ל – שלא תהיה הברכה לבטלה), הרי אז אולי הברכה היא אפוא בדרגה של ברכת המצוות ולא ברכת הרשות.
שכן הכוונה בברכת המצוות כאן היא, לא רק לברכה שלפני קיום ועשית מצוה, כי-אם ברכה שהיא בגדר חובה (כמובן מלשון המאמר: ברכות הנהנין שהן עניני רשות כו') ואם-כן יתכן לומר, שכאשר כל סיבת האכילה היא כדי לצאת החיוב דחייב אדם לברך כו', הרי זה בגדר ברכת המצוות.
ברכה אחת או מאה ברכות
בשבת-קודש פרשת בשלח ט"ו בשבט תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 268 הערה 103) התייחס הרבי לשיעור היומי ברמב"ם סיום הלכות ברכות – שמסתיים ב"וירבה בברכות הצריכות וכן דוד אמר בכל יום אברכך", והתבטא, כי נדרש קצת הסבר ("וצריך-עיון-קצת") הטעם שהרמב"ם מסיים את הלכות ברכות בפסוק "בכל יום אברכך", שבו מודגש רק שצריך-להיות ברכה (אפילו אחת בלבד) בכל יום, ולא ריבוי ברכות ("ירבה בברכות הצריכות"), ובפרט שדוד תיקן מאה ברכות בכל יום. [נוסף על-כי פשטות הכתוב מוסב על כללות השבח וההילול ב"ה ולאו דווקא ברכה כפשוטה"].
וקושי זה מתבאר, כי בהוספה "וכן דוד אמר" (שלכאורה למאי נפקא מינה שדוד אמר) כוונתו לרמז לתקנת דוד לברך מאה ברכות בכל יום (כמו שכתב לפני זה בהלכות תפלה (פרק ז' הלכה יד) "חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום ובין הלילה").
בהבנת דברי הרבי נראה לומר:
הרמב"ם מבהיר תחילה אודות הזהירות מברכה שאינה צריכה ("ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה"). בהמשך מוסיף ואומר "וירבה בברכות הצריכות", זאת כפי שמצינו בדוד שהוסיף בברכות הצריכות ותיקן מאה ברכות בכל יום;
כלומר למרות שלאור משמעות הכתוב "בכל יום אברכך" אין חיוב (ואדרבה – יתכן וכוונתו למעט) להרבות ולברך מאה ברכות בכל יום, עמד דוד ותיקן מעצמו "מאה ברכות בכל יום", ללמדנו שכל אדם שביכולתו – אכן ירבה בברכות הצריכות. (ראה הערת הת' א. אייזיקסאהן ב'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. גליון ש"פ משפטים תשמ"ט הערה ד (עמודים ו-ח)).
בדיקת מזוזות בניסן
באחד מביקוריו בחדר האוכל של ישיבת תומכי תמימים המרכזית בליל הסדר, חיפש הרבי מזוזה באחת הדלתות (הפנימיות?) והתבטא אז:
חג הפסח קשור ב'מזוזות' כמו שנאמר (כמה פעמים) "ונתנו על שתי המזוזות" (וכיוצא-בזה)...
ועל פי זה יומתק המנהג (חוקי חיים לר"ח פלאג'י פרשת ואתחנן) ד"יש הנוהגין לבדוק... בניסן המזוזות". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
