חורף שנת תקמ"ז לא זו בלבד שהקדים ובא, אלא שמיד הופיע במלוא עוצמתו. עוד לא תמו ימי חול-המועד סוכות וכבר כוסו מרחבי רוסיה הלבנה בשכבה עבה של שלג ורוחות מקפיאות נשבו בעוז.

חסידיו של רבי שניאור-זלמן, בעל התניא, אמנם הספיקו להגיע לליאוזנה לקראת החג, אבל מזג-האוויר הסוער שליווה אותם בדרכם ותפס אותם בלתי-מוכנים לקראת הקרה, פגע ברבים מהם. כמעט כולם סבלו מהצטננויות ורבים אף חלו קשות. ביניהם היו כמה זקנים מופלגים, ששכבו רתוקים למיטותיהם וקדחו מחום.

אבל ההכנות לקראת שמחת-תורה נערכו כמדי שנה. ר' מיכל השמש נכנס בצוהרי יום הושענא- רבה לבית-המדרש והוציא מתוך ארון-הקודש את כל ספרי-התורה. הוא גללם בהקפדה, כך שהתפר יימצא בדיוק באמצע, כרכם והידקם היטב והכינם לקראת ההקפות בלילה.

לאחר מכן פנה, יחד עם המסייעים על-ידו במלאכה, אל חדרו של הרבי והודיע לו על השלמת כל ההכנות הדרושות. פניו של הרבי הביעו קורת-רוח. את המעמד ניצל אחד החסידים החשובים, ר' פינחס רייזס, ופנה אל הרבי בבקשה להתפלל לרפואתם של כל האורחים הרבים שבאו ממרחקים וחלו בדרך.

הרבי האזין לדבריו, ועל פניו עלתה הבעה רצינית. רגע עמד מהורהר, ולפתע כאילו ניעור ממחשבותיו, פתח ואמר: "על התורה נאמר, שהיא - 'אש דת למו'. היום יהיה שמחת-תורה. יבואו הכול לכאן להקפות, ואז - אש אוכלה אש; האש של שמחת-תורה תכלה את אש הקרירות והמחלה".

דבריו של הרבי התפשטו כברק בכל העיירה וחוללו רעש רב. חיש-מהר פשטה השמועה גם באכסניות השונות, ולכל החולים הייתה אורה ושמחה. בחוץ השתוללה סופת השלגים והקור היה נורא, אבל הדבר לא מנע מכל החולים למיניהם, להכין את עצמם לקראת ההליכה להקפות בלילה.

לפנות ערב נראה בעיירה מחזה שלא מן העולם-הזה. חולים שבקושי יכלו לעמוד, דידו אל בית-המדרש כשהם שעונים על חבריהם. קשישים וחולים מסוכנים, שהרופאים אסרו עליהם לזוז ממקומם, נישאו באלונקות בתוך הרוחות הסוערות. אמונתם המוחלטת של כל החסידים בדברי הרבי הביאה את כולם אל בית-המדרש להקפות.

בית-המדרש לבש מראה מוזר ביותר. על כל צעד ושעל שכבו זקנים וחולים. הספסלים נראו כמיטות. המקום דמה יותר לחדר-חולים מאשר לבית-מדרש.

לרבי הזקן היה סדר מיוחד בשמיני-עצרת. תחילה היה עורך הקפות 'קטנות' בבית- המדרש הקטן הסמוך לחדרו, בהשתתפות מניין אנשים מצומצם. אחר-כך היה מקדש בסוכתו, ורק לאחר מכן היה נכנס לבית-המדרש הגדול לעריכת ההקפות ה'גדולות' עם הציבור כולו.

גם הפעם נהג הרבי כך. לאחר ההקפות ה'קטנות', פנה לסוכתו לקדש על היין. אלא שהפעם לבש כל העניין אופי רציני יותר ולא-שיגרתי. הרבי זימן אליו שלושה מחסידיו, שהאחד היה כוהן, שני לוי ושלישי ישראל. בטרם קידש על היין פנה אליהם ואמר: "ממנה אני אתכם לבית-דין. האזינו היטב לברכותיי על היין וענו אמן גם על כל הכוונות שאכוון".

כשסיים לקדש, נטל הרבי את גביעו והריק את שיירי היין שנשארו בו אל בקבוק יין גדול שניצב על השולחן. ואז שב ופנה אל שלושת חברי בית-הדין והורה להם: "עתה לכו וחלקו מן היין לכל החולים שבבית-המדרש, ויהיה להם לרפואה שלמה".

לרגע עצר הרבי כמהרהר קלות ומיד הוסיף: "הודיעו על כך גם בעזרת-הנשים ואימרו להן בשמי, כי כל הנשים העקרות או אלו המשכלות ולדותיהן - ייקחו אף הן מן היין הזה ויזכו לזרעא חיא וקיימא".

הס הושלך בבית-המדרש עם היכנסם של שלושת חברי בית-הדין שמינה הרבי. הם התייצבו על הבימה המרכזית וחזרו מלה במלה על דבריו של הרבי.

כשסיימו, ביקש אחד מהם להוסיף כמה דברים משלו על דברי הרבי, וכה אמר: "מקובלנו מפי זקנים, כי כדי שברכת הצדיק תחול, על המתברך לעמוד בשני תנאים: האחד, עליו להאמין באמונה שלמה בברכת הצדיק; והשני, על המתברך לקבל על עצמו התמסרות מוחלטת לקיום רצונותיו והוראותיו של הצדיק, ללא כל פשרות".

ואז החלה החלוקה. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בבית-המדרש. אלפי האנשים הושיטו את ידיהם כדי לזכות בטיפה מן היין. החולים הזדקפו ממשכבם ולגמו אף הם מעט מן היין המבורך, מתוך אמונה שלמה ברפואתם הקרובה. שעה ארוכה נמשכה החלוקה, עד שהכול קיבלו מן היין.

לא חלף זמן והרבי בכבודו ובעצמו הופיע בבית-המדרש לעריכת ההקפות. ההקפות באותו לילה היו שמחות ורוויות עליצות והוד של קדושה יותר מתמיד.

למחרת המתה ורגשה כל העיירה. כל החולים שהשתתפו אמש בהקפות עם הרבי, כולל הזקנים והחולים המסוכנים שבהם - החלו להירפא. על אחדים מהם התבטאו הרופאים המקומיים, כי הם בבחינת מתים שקמו לתחייה.

במשך אותה שנה נפקדו גם הנשים העקרות והמשכלות וזכו לילדים שלמים ובריאים. ויהי למופת.