"אלכסיי", הורה הבעל-שם-טוב הקדוש לעגלונו הקבוע, "רתום את הסוסים; אנו יוצאים מייד לדרך".

המשרת הגוי היה אמון על המלאכה. הוא לא התפלא על הנסיעה הפתאומית, על השעה המאוחרת, על כך שעדיין לא נודע לו מסלול הנסיעה. זו היתה דרכו של הבעש"ט. יוצא למסעות מסתוריים עם חבורת תלמידיו. פעמים רבות היו זוכים ל'קפיצת- הדרך'. לעיתים לא היו יודעים גם בשובם לביתם לשם מה נסעו ומה ביצעו במסע.

היתה זו שעה לילה. מוצאי היום-הקדוש. תמה תפילת נעילה. זה עתה שבו הבעש"ט ותלמידיו מבית-הכנסת, בסיומו של יום-הכיפורים. הכול אפופים הרגשת טוהר והזדככות. איש לא תיכנן לצאת למסע בשעה כזאת. אך כשהבעש"ט הביע את מבוקשו היו הכול נכונים.

דרך ארוכה עשו הסוסים. היושבים בעגלה, תלמידיו של הבעש"ט, היו דרוכים לקראת העומד להתגלות להם. מורגלים היו לפקוח עיניים ולהטות אוזניים אל המתרחש.

והנה נעצרו הסוסים. הגיעו למחוז חפצם. בכפר רחוק ונידח עשו חנייה, והבעש"ט הורה למצוא דווקא את בית-המרזח.

לקראתם יצא בעל-הבית. יהודי היה האיש, שניהל את בית-המרזח, והגיש את שירותיו לכל גויי הסביבה, ומזה היתה פרנסתו. הוא היה מפוחד ומבוהל למראה החבורה הנכבדה שעמדה בפתח, וביחוד נחרד נוכח עיניו החודרות של הבעש"ט שננעצו בו.

"רבי!", נשבר פתאום המוזג כשהוא מזדעק בקול לא-לו, "רבי! חטאתי מאוד! ידעתי מה גדול עווני! או, אוי, רבי! חשבתי שאיש לא יידע על כך, והנה אתה ידעת"... דמעות זלגו על לחייו של החוכר היהודי. ניכר היה בו שכולו נסער ונרגש.

הבעש"ט הרגיעו וביקשו לשבת ולספר בנחת את אשר אירע עמו. הוא לא היה צריך ךשדלו הרבה. היהודי חש צורך פנימי להשיח את אשר על לבו באוזני הצדיק. קבוצת התלמידים היתה עדה לסיפורו של המוזג.

מדי שנה בשנה נוהג הוא לנסוע לעיירה הסמוכה, לקראת הימים הנוראים, החל לספר. בכפרו לא גרים עוד יהודים מלבדו. במשך כל ימות השנה הוא נאלץ להסתדר בלי מניין לתפילות, אולם בימים הנוראים היה נוסע העירה ומתפלל בבית-הכנסת.

גם השנה, בערב יום הכיפורים התכונן לעזוב את ביתו ולצאת העירה. הכול היה ערוך ומוכן, והמוזג ובני-ביתו כבר עשו את מרבית הדרך כאשר נזכר לפתע ששכח לנעול את דלת המרתף.

העניין אינו פשוט כלל וכלל. במרתף מאוחסנים כל המשקאות. עתה, כשהושאר פתוח, עלולים גויי הסביבה להיכנס ולחסל את כל הונו, נוסף על כך שבמגע-ידם יהיה כל היין אסור בשתייה ליהודים.

השעה אמנם היתה מאוחרת, אך המוזג חישב ומצא שיספיק לשוב לביתו, לנעול את המרתף ולהגיע לפני שקיעת החמה לעיירה.

"מזל שהגעת בדיוק ברגע הנכון", קידם הפריץ את פניו בפתח הבית, "גרוני ניחר ואני משווע לכוסית יי"ש טוב".

לא היתה ברירה והוא נאלץ לספק את מבוקשו של הפריץ. זה נכנס לבית-המרזח והיהודי מתפלל בלבו שימהר לשתות ולצאת. אך העניינים הסתבכו והלכו. כאשר אך נפתחה הדלת, החלו כל השכנים, גויי הכפר, להציף בהמוניהם את החנות ובאו לקנות בזה אחר זה, כאילו כרוז עבר בכפר ובישר שהמוזג נמצא במקום.

ככל שהיהודי ניסה לקצר ולמהר לסיים, כן גדלו ההזמנות. עוד לקוח ועוד קנייה, ואי- אפשר לסגור לאנשים את הדלת בפרצופם. היהודי מעיף מבט בשעון ומגלה, שהשעה מתאחרת ואין עוד כל סיכוי שיצליח להגיע לבית-הכנסת טרם ייכנס היום הקדוש.

לבו פרפר בחרדה. מה ייעשה? מעולם לא חגג את יום הכיפורים לבדו, בגפו. לא היו באמתחתו לא סידור ולא מחזור. התפילות לא היו שגורות על פיו. רק לבו גאה מרגשות...

"ריבונו של עולם", פתח פיו בתפילה אישית, פתאומית, "אתה הלוא אבא רחום. יודע אתה מחשבות לבב אנוש ויודע אתה היטב כמה רציתי להיות עתה בבית-הכנסת בחברת אחי היהודים.

"איני יודע להתפלל, אין לי מחזור תפילות, קבל-נא ממני את התפילה היחידה שאוכל לתת לך עכשיו. גם אני רוצה לשפוך את נפשי לפניך ולבקש ממך שנה טובה ומתוקה".

הדבר היחיד שידע המוזג בעל-פה היו ...אותיות האלף-בית. החל אפוא לקרוא את האותיות בזו אחר זו, כשלבעיניו זולגות נהרי דמעות. זו היתה התפילה היחידה שהיתה שגורה על- פיו.

"קבל ממני את האותיות הללו, ריבונו-של-עולם", קרא בנהמת-לבו, "ואתה _ צרף מהן מלים וכוונות, והענק לי שנה טובה".

"רבי! אני מנחש שבאת אלי כדי להוכיחני על חטאי", סיים המוזג את סיפורו בפנותו אל הבעש"ט, "יודע אני כי לא נהגתי כשורה. תן לי דרך לשוב בתשובה".

עיניו של הבעש"ט קרנו באור מיוחד, וחיוך של קורת-רוח נח על שפתיו הקדושות.

"תנוח דעתך", אמר ליהודי בחמימות, "זה שנים רבות שלא עלתה למרומים תפלה כה תמימה וזכה כתפלתך ביום-כיפורים זה".