היה זה ליל 'כל-נדרי'. הבעל שם טוב עמד בבית מדרשו עטוף בטליתו והתכונן לתפילת ערבית. הקהל הגדול שנאסף בבית-המדרש המתין לתחילת התפילה, אולם הבעש"ט היה אחוז בשרעפיו הקדושים. הוא עמד על עמדו שקוע בהרהורים ופניו עוטות ארשת רצינית ודואגת.

ופתאום השתפכה על פניו נהרה של שמחה וגיל; הוא ממש קרן מאושר; וציווה על החסידים להתחיל בתפילה.

במוצאי יום-כיפור סיפר הבעש"ט לתלמידיו את הסיפור הבא:

באחד הכפרים גר יהודי שהתפרנס מאדמה שאותה חכר מאת בעל האחוזה. הוא היה אדם נעים הליכות ובעל האחוזה החשיבו כידיד אישי. חוכר זה נפטר יום אחד והשאיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא עברו ימים מרובים וגם האלמנה נפטרה מרוב צער, והפעוט נשאר יתום מאב ומאם.

את הילד היתום אימץ לו בעל-האחוזה. לא היו לו ילדים משלו, והוא נקשר בעבותות אהבה אל הילד וטיפל בו כאילו היה בנו יחידו. עם השנים שכח הילד לחלוטין את מוצאו היהודי.

פעם אחת, כששיחק עם חבריו, פרצה קטטה ביניהם. במהלך המריבה קרא לעברו אחד הילדים: "ז'יד" (כינוי ליהודי), "אינך בנו של בעל-האחוזה. ההורים שלך היו יהודים".

הילד פרץ בבכי ורץ מיד אל בעל-האחוזה. כשהדמעות חונקות את גרונו ניסה לחקרו על עברו. בעל האחוזה ניסה להרגיעו ולהסיח את דעתו: "הלא אתה יודע שאני אוהב אותך, ואתה תהיה יורשי היחידי. כשתגדל, יעבור כל אשר לי לרשותך".

אך הילד - נקרא לו שמוליק - לא נרגע. הוא הציג לבעל האחוזה כל מיני שאלות, עד שלבסוף נאלץ הלה להודות בפניו, כי אכן הוריו היו יהודים. שמוליק ביקש שיספר לו קצת על הוריו. בעל האחוזה סיפר לו כי הם היו אנשים ישרים וטובים, יהודים שהיו דבקים בדתם ונמנו על ידידיו הטובים. "אולם", הוסיף, "הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר, מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן".

היו אלה שקיק עם טלית ישנה ומחזור של הימים הנוראים. שמוליק ניסה לפתוח את הספר, אולם לא ידע לקרוא בו אפילו מלה אחת. הוא גם לא ידע למה משמשת הטלית. למרות זאת שמר על החפצים הללו מכל משמר.

עברו הימים, ושמוליק יצא לטייל בכפר. בהלכו אנא ואנא הבחין ביהודים האורזים חבילות ומתכוננים לנסיעה. "לאן אתם נוסעים", שאל בסקרנות. "אנו נוסעים לעיר הסמוכה כדי שנוכל להתפלל בראש-השנה יחד עם כל היהודים", השיבו לו.

"מה זה ראש-השנה?", שאל הילד. היהודים סיפרו לו כי ראש-השנה הוא יום הדין, בו מבקשים מאדון העולם שיתן לנו שנה טובה בגשמיות וברוחניות.

עברו עוד ימים אחדים. שמוליק ראה עוד עגלות עם יהודים הנוסעים לעיר לקראת החגים. הוא לא היה יכול למצוא מנוח לעצמו. משהו טמיר ונעלם משך אותו אל היהודים.

באותו לילה חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "שמוליק יקירי, בני אתה, יהודי ככל היהודים. קום ולך לבית-הכנסת להתפלל. השם יתברך יאזין לתפילתך".

בלילה השני חלם שוב חלום. הפעם באה אליו אמו ואמרה לו: "בני אהובי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים. היום ראש-השנה בעולם, קום לך אל אחיך היהודים. עדיין אין זה מאוחר מדי".

נבוך ומבולבל היה שמוליק הקטן למחרת היום. הוא לא מצא מקום לעצמו בטירת בעל- האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להתבודד ולהרהר בחלומות שפקדוהו. משהו משך אותו אל העיר, אל אחיו היהודים, משהו שבעצמו לא ידע את טיבו...

הוא לא היה יכול יותר להישאר בבית. בהחלטה נחושה לקח את השקיק והספר שקיבל בירושה, עזב את ביתו של בעל האחוזה ויצא לדרך.

ימים אחדים נדד בדרכים, עד שהגיע אל העיר הגדולה. הוא הגיע אליה לפנות ערב ושאל היכן בית-התפילה היהודי. עייף, שבור ורצוץ הגיע לבסוף אל בית-הכנסת, כאשר כל היהודים עמדו עטופי לבנים והתפללו בדביקות ובתחנונים. היה זה ליל יום-כיפור והמתפללים אמרו 'כל-נדרי'. הילד האזין לתפילות ולבכיות שבקעו מעומק הלב והן נגעו ללבו. גם נפשו הרכה רצתה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבון העולמים, אך הוא לא ידע איך מתפללים. כאב-ליבו של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

גם אני, המשיך הבעש"ט, עקבתי אחר שמוליק הקטן. צער רב הצטערתי על גורלו. חרדתי חרדה גדולה שמא ייצא מבית-הכנסת בייאוש ויאבד, חס ושלום, מכלל ישראל.

אולם פתאום פתח הילד את המחזור אשר עמו ואמר: "רבונו של עולם! גם אני רוצה להתפלל ולשפוך את לבי לפניך, אך אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל. קח, רבונו של עולם, את כל המחזור כולו, ויהא זה בעיניך כאילו התפללתי גם אני כמו שצריך!". באמרו זאת, שיקע שמוליק את פניו במחזור הפתוח וזרם דמעות מרות פרץ מעיניו.

כשראיתי זאת, סיים הבעש"ט, שמחתי שמחה גדולה על רום מעלתה של נשמה יהודית, גם כאשר היתה מנותקת מיהודים ויהדות במשך שנים. בטוח הייתי כי תפלה חמה זו של אותו ילד יהודי תביא לנו שנה טובה ומתוקה.