המצווה המרכזית של ראש-השנה היא התקיעה בשופר. "יום תרועה יהיה לכם". תקיעת השופר מציינת כי ביום זה אנו ממליכים את הקב"ה למלך על כל הארץ. בין הפסוקים הנאמרים בתפילת ראש-השנה, בנוגע לתקיעת השופר, אנו מוצאים: "כי ה' עליון נורא, מלך גדול על כל הארץ... עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר".
טעם נוסף לתקיעת השופר - לעורר זכות אבות, כדי שישמשו לנו מליצי יושר ויגנו עלינו בדין. ברגעים הנשגבים של יום-הדין, אנו תוקעים בשופר, העשוי מקרנו של איל, ומזכירים בכך לפני הקב"ה את עמידתו בנסיון של אברהם אבינו, כאשר לפי מצוות הקב"ה עמד להקריב את בנו יחידו - יצחק - קרבן לה', הדבר נמנע ברגע האחרון, לאחר שכבר הניף את הסכין, כאשר מלאך ה' קרא לאברהם לעצור. עיני אברהם הבחינו לפתע באיל שנאחז בקרניו בסבך. את האיל הקריב לקרבן תחת בנו. ביחס לכך אמרו חז"ל: "תקעו לפני בקרן של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ויעלה זכרונם לפני".
וטעם נוסף - להזכיר את מעמד הר-סיני, שבו התחייב העם, פה אחד, "נעשה ונשמע". מתן התורה בהר-סיני היה מלווה ב"קול שופר חזק מאד". תקיעת השופר בראש-השנה מזכירה את מעמד הר סיני - מתן תורה - שבו כרת ה' ברית עם בני ישראל.
כאשר יומו של הראשון של ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בשופר ביום הראשון של ראש השנה אלא ביומו השני בלבד.
בראש-השנה מצווה לשמוח, כבכל מועדי ישראל, אך שמחה זו משולבת ביראה וחרדת מאימת יום הדין. לכן יש להיזהר מאד מפני קלות ראש ומכל דבר המסיח דעתו מאימת יום הדין. לפיכך מרבים ביום זה באמירת תהלים ונזהרים מלבר דברים בטלים.
מטעם אימת יום הדין, אין אומרים הלל בראש-השנה.
השילוב של שמחה וחרדה משלימים זה את זה בראש השנה. בזמני התפילה אנו נתונים ליראה ולחרדה, מתפללים ומתחננים לכתיבה וחתימה טובה, ולאחריה, בטוחים אנו שהקב"ה יכתבנו ויחתמנו לחיים ולשלום. ואסור להיות ח"ו באבל ובעצב ביום זה, אלא להיפך - "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח,י'). |