מאמרים נוספים בנושא
	מה קרה לה, לאהבת ארץ-ישראל?
	"שטחים תמורת שלום" - שאלה מגמתית
	הטיעון הצודק והמוסרי כנגד טענת ה"כיבוש"
	התשובה שנתנה התורה לטענות הגויים
	מהו באמת העימות הישראלי-ערבי?
	האם מותר ליטול סיכונים ביטחוניים למען שלום?
	מוטב ללמוד בדרך הקלה; למה להיכוות
	הסמכות שנותנת ההלכה למומחי הביטחון
	שוב 'מגעים', שוב טרור
	למרות הדאגות אנחנו אופטימיים
	גם בעבר היו פיגועים אבל בעבר נלחמו בהם
	הנס הנמשך של קיומנו בארץ
	יש יעד, יש מטרה

לא מאוחר להשתחרר מהנחות-יסוד שקריות

צריך להודות, שהתעמולה הערבית, האנטי-ישראלית, זכתה להצלחה מפליגה בכך שהצליחה להפוך את היוצרות ולהשריש הנחות-יסוד שקריות ומסוכנות. הנה, מזמינים אותנו לוועידה, כאשר ברור מראש שאנו אמורים להופיע כנתבעים ואילו כל אויבינו יוצגו כתובעים שמבקשים צדק. אנחנו, שהותקפנו והוחרמנו ושילמנו מחיר דמים כה כבד, נשב על ספסל האשמים, ואילו התוקפים העריצים יהיו אלה שיציגו 'דרישות'.

הנחת-יסוד זו חדרה גם לתוך החברה היהודית והישראלית. מתווכחים אצלנו על 'שטחים תמורת שלום', כאילו זהו לב הסיכסוך בינינו לבין הערבים; כאילו אנו הגזלנים שהתנפלנו עליהם ונטלנו מהם שטחים, ואילו הם שיות תמימות שרק דורשות להשיב את הגזילה וכמהות לכרות עימנו שלום. בעצם הסכמתנו לדון במונחים אלה, נפלנו בפח התעמולה הערבית.

אפשר היה אחרת

במבט לאחור, אפשר לראות היטב כיצד נוצר עיוות נורא זה. הוא נולד מחמת נדיבות-לבם של ראשי המדינה בתקופה שלאחר מלחמת ששת-הימים. הללו, שלא ידעו להעריך נכון את משמעות הניצחון, פנו מיד לאו"ם והודיעו שיהיו מוכנים להחזיר את השטחים ששוחררו תמורת שלום. הערבים תפסו את המתנה בשתי ידיים, וכדרכם הקצינו עמדות: "קודם תחזירו את מה שכבשתם, אחר-כך נראה". אבל זרע הפורענות נזרע - בנקודה זו הפכנו ל'כובשים' ולנתבעים.

אפשר היה לנהוג אחרת. באותם ימים, כאשר אהדת העולם כולו היתה נתונה למדינה שאויביה איימו להשמידה, ניתן היה לקבוע מונחים שונים לחלוטין. למשל, אפשר היה להודיע, שיש מחיר לתוקפנות. שמי שמבקש להשמיד את זולתו, עלול לאבד חלק מנכסיו. אפשר היה להצהיר, ששום שעל שנכבש במלחמת-מגן לא יוחזר, ושעל כל ניסיון תקיפה בעתיד ישלם התוקפן מחיר נוסף.

דברים פשוטים והגיוניים אלה היו מתקבלים אז בטבעיות בעולם. הם גם היו מהווים אמצעי-הרתעה טוב מאין-כמותו כלפי אויבינו. והעיקר, החזרה המתמדת על טיעון זה היתה מקבעת בדעת-הקהל את העובדות האמיתיות, ומונעת מהערבים לטפטף את התעמולה השקרית על ה'תוקפנות' הישראלית.

מכיוון שלא נהגנו כך, נאלצנו לשלם מחיר ביטחוני, כלכלי וחברתי כבד ביותר בהסכם ה'שלום' עם מצרים. החזרנו הכול וקיבלנו הסכם אי-לוחמה קפוא ואף עויין, כאשר מצרים נסוגה מכבר מכל ההסכמות שהושגו בקמפ-דייוויד. עכשיו מושכים אותנו שוב לתהליך דומה, שמשמעותו זהה: אנו נהיה הנתבעים, אנו נידרש לתת, ואילו אויבינו, שלא ויתרו על חלומם לסלקנו מכאן, רק יבואו לקבל ולא יתנו דבר.

הפך התורה

צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הסכנות הנוראות שבהסכמים מעין אלה. ההלכה אינה מוכנה לקבל אפילו סיכון פעוט, כמתן רשות לנוכרים להיכנס לעיר- ספר כדי ליטול "תבן וקש", בנימוק: "שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם". וכאן אנו נתבעים למסור לצמיתות 'ערי-ספר' (קרי: שטחים אסטרטגיים) לאויבינו, ולצמצם במידה ניכרת את יכולת ההגנה שלנו, וכל זה תמורת הבטחות 'שלום' מעורפלות. זהו 'שלום' שהוא הפך התורה, הפך הצדק והפך ההיגיון, ואין הוא יכול להוביל לשום שלום אמיתי.

עדיין לא מאוחר להשתחרר מכל הכזב שבסיסמאות ה'שלום' הללו. צריך להצהיר בגלוי: הסכסוך עם הערבים אינו על שטח, אלא על עצם קיומנו כאן. אם הם מסכימים להשלים עם קיומנו ולחיות עמנו בשלום - נשמח גם אנו להשלים עמם. שלום הדדי.