שתי כותרות התפרסמו השבוע, זו לצד זו. כותרת אחת הכריזה שבעוד כעשרים שנה יהיו היהודים מיעוט בשטח שממערב לירדן. הכותרת השנייה עסקה בקיצוץ קצבאות הילדים. לו היינו רוצים ללמד זכות, כרבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, היינו אומרים שהעורך מיקם את השתיים במתכוון זו מול זו. אם להיות מציאותיים יותר, נראה שהוא לא הרגיש כלל באבסורד שבדבר.
דומה שהיבט זה נעלם מהדיון הציבורי בסוגיית הקצבאות. ייתכן שמסיבות טקטיות היה נוח יותר להתמקד בטיעון של הסיוע למשפחות ברוכות ילדים, טיעון אנושי אוניברסלי, שקשה להתווכח עמו. עם זה, ראוי להזכיר גם את הטיעון האידאולוגי העקרוני - כן, מדינת היהודים ראוי שיהיה לה אינטרס לעודד ילודה יהודית ולהגדיל את מספר היהודים המתגוררים בה.
הילודה כנשק במאבק
המדינה משקיעה הון תועפות בהעלאת עולים לארץ. איש לא בדק אם ההשקעה הזאת כדאית כלכלית. כולנו נזדעזע אם יציע מישהו להעלות רק עולים צעירים, בעלי מקצועות מבוקשים, ולא לתת סל קליטה לעולים קשישים, חולים, נכים או חסרי השכלה ומקצוע. ברור לכולנו שהעלאת עולים לארץ היא ערך חשוב, שאינו נמדד באמות-מידה של עלות-מול-תועלת.
אנשי הסוכנות ושליחי העלייה עושים מאמצים רבים לשכנע יהודים לעלות לארץ. עכשיו, נוכח התעוררות האנטישמיות בעולם, ייתכן שהעלייה תגדל מעט, אבל בסך-הכול היא נעשתה דלילה למדי בשנים האחרונות. לעומת זאת, יש לפנינו מאגר בלתי-נדלה שיכול להגדיל את מספר היהודים בארץ – הילודה. במעט מאמץ הסברתי וסיוע כלכלי אפשר להביא לעולם רבבות ילדים יהודים נוספים. אגב, הם לא יזדקקו לסל קליטה ולאולפן.
הבעיה היא שאין מדברים על הטיעון הזה. כאילו אין זה נאה לקשור את הילודה באינטרס כללי של עם-ישראל. אבל למה בעצם? עם ששישה מיליונים מבניו הושמדו בשואה, ושמיליונים נוספים אובדים לו בטמיעה ובהתבוללות, אמור לעשות הכול כדי להבטיח את קיומו ואת עתידו. הגדלת הילודה היא הדרך הטבעית והמתבקשת כדי להגדיל את מספר היהודים ולמנוע את הצטמקותו של העם.
זה האינטרס הכללי של עם-ישראל, אבל כאן בארץ הילודה חיונית שבעתיים. כאן ניטש מאבק בין שני עמים על כברת-ארץ קטנה. אויבינו, השואפים לסלקנו מכאן, משתמשים בגאווה בילודה כנשק במאבק. הם מצהירים בגלוי שכלי-הנשק החזק ביותר שלהם הוא 'הרחם הפלסטיני'. הם חיים בתנאים כלכליים קשים ביותר, אבל שמחים על כל ילד נוסף, ורואים בו עוד נקודת יתרון במאבק בין העמים. ומה אנחנו עושים בכיוון הזה?
אותה המלחמה
למזלנו יש כמה ציבורים שמבינים את חשיבות המאבק הזה. הם רואים מצווה גדולה להביא לעולם עוד ילד יהודי. הם יודעים שהמצווה הראשונה בתורה היא לדאוג שיהיה בעולם עוד יהודי. אין הם נרתעים מקשיים כלכליים, משיבוש התכניות האישיות, מפגיעה בקריירה, מהצורך להשקיע יותר בבית ובמשפחה. הם עושים זאת בשמחה, והסיפוק על תרומתם לעם-ישראל מצטרף לנחת שהם רווים מהילדים, הגדלים "כשתילי זיתים סביב לשולחנך".
והמדינה, במקום לעודד את תרומתם ולסייע להם עם התמודדות בקשיי הפרנסה, באה ומצהירה שהעניין אינו חשוב לה. יש צורך לעשות קיצוץ בתקציב, ומי הקרבן – דווקא מי שמרים את התרומה הגדולה והחשובה ביותר לעתידו של עם-ישראל, ומי שניצב בחזית המאבק שנועד להבטיח כי אנו ולא אויבינו נהיה כאן הרוב.
באותה מידה שחייבים לסייע ליוצאי צבא, חייבים לסייע גם למי שנחלצים לעמוד בחזית המאבק להבטחת הרוב היהודי ועתידו של עם-ישראל. זו אותה המלחמה.