רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, קובע (בתחילת 'איגרת-התשובה' שב'תניא'), ש"מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד". הוא מסביר בהרחבה, שכל הדברים האחרים שנקשרים לתשובה - וידוי ובקשת מחילה, תעניות וכו' - אינם מעצם התשובה, אלא הם גורמים לשלימות התשובה, לתיקון הפגמים וכדומה. התשובה עצמה היא החלטה איתנה בנפש - לעזוב את דרך החטא.

משום כך יכולה התשובה להיעשות ברגע אחד, בשבריר של שנייה (כפי שמוכח מדברי הגמרא, שהמקדש אשה "על-מנת שאני צדיק גמור" ונמצא רשע גמור, מקודשת האשה מספק, "שמא הרהר תשובה בליבו"). בו-ברגע שאדם מקבל על-עצמו באופן שלם ומוחלט את מרותו של הקב"ה ומחליט לעבדו ולמלא את רצונו - הוא יוצא בבת-אחת ממעמד של 'רשע' ונקרא 'בעל-תשובה'. כי ברגע שקיבל על-עצמו עול מלכות-שמים והחליט להיות עבד לה' - בכך שב בתשובה.

לא לחצאין

אלא שרבינו הזקן מדגיש שם, שעזיבת החטא צריכה להיות מוחלטת: "דהיינו, שיגמור בליבו בלב שלם, לבל ישוב עוד לכסלה, למרוד במלכותו יתברך; ולא יעבור עוד מצוות המלך חס-ושלום, הן במצוות-עשה והן במצוות לא-תעשה". מאחר שעיקר היותו 'רשע' נעוץ בכך שבליבו פנימה לא קיבל על-עצמו בשלימות את מרותו של הקב"ה ובאיזשהו מקום בנפשו התמרד כנגדו, הרי התשובה צריכה להיות על-ידי-כך שהוא מתקן את המרידה הזאת ומקבל על-עצמו באופן מוחלט אל מרותו של הקב"ה.

רעיון זה משתקף היטב בפסוק שרבינו הזקן מביא שם: "יעזוב רשע דרכו ואיש עוון מחשבותיו". "דרכו", היא לשון יחיד; "מחשבותיו" - לשון רבים. ה"מחשבות" הן העבירות המוגדרות שעבר, ואין די בכך שיחליט לעזבן; עליו להיפרד גם מ"דרכו" - דרך החטא - שהיא המרידה בקב"ה. על-ידי שאדם מחליט להתמסר לגמרי לה' ולמלא בשלימות את רצונו - הוא יכול ברגע אחד לשוב בתשובה שלימה. וזו התשובה האמיתית!

עוד על התשובה