סיפר הרב מנחם מענדל נוביקוב, בשם ר' שאול קולדובסקי, שהיה השוחט בעיר פטרבורג שברוסיה:

בימי הצאר ניקולאי הראשון ימ"ש, אכלו על שולחנו של ר' שאול בשבתות ובחגים שני צעירים יהודים שנלקחו לשרת בצבא. פעם הגיעו שניהם לסעודה ביום הראשון של חג הסוכות, ולמחרת המתינו לבואם עד השעה שתיים בצהריים, אך הם לא באו. רק בשעה ארבע אחר הצהריים הגיע אחד מהם כשפניו עצובות מאוד ודמעות זולגות מעיניו. בני-הבית נבהלו למראהו ושאלו אותו היכן חברו. לשמע השאלה התחיל החייל לבכות יותר חזק, ולבסוף סיפר להם מה אירע:

במשך הימים האחרונים עינו המפקדים את חברי עינויים קשים כדי ללחוץ עליו שימיר את דתו. והיום, כשהלכנו יחד בדרכנו לאכול כאן וחלפנו על פני הנהר ניבו, אמר לי חברי: "אמנם הבטחתי למפקדים שאמיר את דתי, אך אני מתחרט על כך בכל לבי. ולכן אקפוץ לתוך הנהר!" אמרתי לו: "הרי אז תאבד את העולם הבא שלך, שהרי מי שמאבד את עצמו לדעת – אין לו חלק לעולם הבא!'. אמר לי חברי: "אני מוותר על העולם הבא שלי, ובלבד שאמות כיהודי!", ומיד קפץ לתוך הנהר וטבע. התחלתי לצעוק לעזרה, ומיד הגיעו למקום בספינה ומשו אותו מן המים וניסו להצילו, אך הוא כבר מת...

לשמע הסיפור, געו כל אנשי הבית בבכייה עד שפג לבם.

לקראת י"ט כסלו נסע ר' שאול אל הרבי ה'צמח צדק' ונכנס ל'יחידות'. כשהתכונן לצאת מה'יחידות', שאל אותו הרבי: האם יש לך עוד דברים לספר לי? ענה ר' שאול בשלילה. שאל אותו ה'צמח צדק' שוב אותה שאלה, ואז נזכר ר' שאול בסיפור על החייל וסיפר זאת לרבי. כשסיים את סיפורו, אמר לו ה'צמח צדק': 'החייתני, החייתני!