תורת הקבלה הינה חלק בלתי נפרד מתורת ישראל, והיא חלק הסוד שבה המכונה גם פנימיות התורה, כלומר - הסודות הפנימיים המסתתרים בתוך גופה הגלוי של התורה. ואולם, מאז ומתמיד היה ידוע כי תורת הקבלה אינה מיועדת לציבור הרחב, בשל רבדיה הפנימיים והעמוקים והחשש שהדברים לא יובנו באופן נכון וראוי. לפיכך, עד להתגלות הבעל-שם-טוב, לפני כשלוש מאות שנה, רובו של ציבור לומדי התורה לא עסק בלימוד תורת הקבלה. רק עם הופעת תורת החסידות, שהתגלתה על ידי הבעל-שם-טוב, החל עם ישראל ללמוד את פנימיות התורה.

אם ניתן לעשות אבחנה בין 'קבלה' ל'חסידות', ניתן לומר כי הקבלה חושפת סוד נעלה שטמון בכל הלכה ומציאות, אך סוד זה נראה מרחף ועל-אנושי לגמרי, כלומר: הקבלה חושפת את מציאות ה' בעולמות נעלים. לעומת זאת, החסידות מגלה סוד פנימי עוד יותר - הסוד המגלה כיצד קשור כל סוד לנפש האדם ולעולם בו אנו חיים - החסידות מגלה שהעולמות הנעלים נמצאים בתוכנו וה' עצמו מאיר בנו ובעולמנו.

אור וחיות נפשנו

באיגרת שכתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש (רבי שלום-דובער, האדמו"ר החמישי), לרגל חג-הגאולה י"ט בכסלו, הוא מסביר בשתי מילים את מהותה של החסידות. הוא כותב, כי ביום הזה, י"ט בכסלו, שמסמל את פריצת דרכה של החסידות - "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". שתי המילים הללו, 'אור' ו'חיות', ממצות את בשורתה של החסידות.

מה ההבדל בין חדר חשוך לחדר מואר? מבחינת החפצים והעצמים שבחדר, אין שום הבדל. האור אינו מביא שום פריט חדש ואינו מוסיף מאומה על מה שהיה בחדר קודם לכן. ומצד שני, איזה הבדל יש בין חדר שבו שוררת עלטה לחדר מואר! בחדר חשוך מאבדים החפצים ממשמעותם; קשה לעמוד על ערכם האמיתי; ובמקום לעשות בהם שימוש מועיל - עלול לקרות שהאדם ייתקל בהם וייחבל. זה ההבדל בין חושך לאור.

אף בחיות כך. רוח-החיים אינה מוסיפה מאומה על מציאות הגוף. אותם איברים ואותם גידים, אבל איזה הבדל! אותו אוסף של איברים וגידים יכול להיות מוטל כאבן דוממת, נטולת ערך וחשיבות; והוא יכול להיות יצור חי, תוסס, מלא עליצות וחיות. הכול בזכות אותו דבר בלתי-מוגדר - חיות.

שני המושגים הללו, 'אור' ו'חיות', ממחישים כיצד אפשר לשנות את פני הדברים מן הקצה אל הקצה, וזאת מבלי להוסיף דבר על עצם מהותם. אותו דבר עצמו יכול להיות מואר וחי, והוא יכול להיות אפל ונטול חיות.

החסידות, במהותה האמיתית, היא 'אור' והיא 'חיות'. ההגדרה הממצה ביותר שלה היא - פנימיות התורה, נשמת התורה. היא שופכת אור חדש על התורה ומחיה את מצוותיה. התורה היא אותה תורה והמצוות אותן מצוות, אבל על-ידי החסידות הן מתחילות להאיר ולחיות. וכפי שקרה בפועל, שבזכות גילוי אור החסידות החלו יהודים לחוש לגמרי אחרת את התורה, ולקיים בחום, בשמחה וברעננות את מצוותיה. השגרה וההרגל פינו את מקומם לגל של חיות פנימית שמילא את חיי היהדות.

למה רק בדורות האחרונים?

פעם אחת נשאל רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, מדוע לא נתגלתה תורת החסידות בדורות הראשונים. השיב על כך במשל למלך שהיה לו אוצר יקר כל-כך, עד שחשש להראותו לשריו, מפני שיש להם הבנה בטיבו של האוצר. מה עשה המלך, הראהו לעבדיו הפשוטים. הם אינם מבינים את יוקר האוצר, ולכן הם יכולים לראותו. תורה מופלאה זו הייתה גנוזה ונסתרת אלפי שנים, ונתגלתה דווקא בדורות האחרונים, הירודים כל-כך. מסתבר, כי דווקא משום שהדורות ירדו בדרגתם, לא הייתה ברירה אלא לגלות להם את הכוח המופלא של החסידות, שבאמצעותו יתמודדו בחשכה הרוחנית הגוברת.

ספר התניא יצא לאור עולם לפני כמאתיים ועשר שנים, בשנת תקנ"ו. זה הספר הראשון שריכז ותמצת את עקרונותיה של שיטת החסידות, שחולל הבעל-שם-טוב. לכן נקרא הספר – 'תורה שבכתב' של תורת החסידות.

מסופר, שכאשר הביאו לראשונה את הספר אל הצדיק רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, נטלו בחרדת-קודש ועיין בו. ופתאום קרא בהתפעלות: "איך הצליח המחבר להכניס אלוקים גדול כל-כך בספר קטן כל-כך!".

חובה ללמוד

יש עוד הסבר לגילוי אור החסידות דווקא בדורות האחרונים. מסופר, שהבעש"ט ערך פעם עליית נשמה והגיע עד היכלו של המשיח. שאלו הבעש"ט: "אימתי קאתי מר?" (=מתי יבוא מר?), והשיבו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כלומר, גילוי תורת החסידות הוא בבחינת הכנה לביאת המשיח.

בשנים שעברו, כשהגאולה עדיין הייתה רחוקה, לא היה הכרח בגילוי החסידות. אבל כשאנו נמצאים ב'עקבתא דמשיחא' וקרובים כל-כך לגאולה, חייבים אנו ללמוד את מעיינות החסידות ולטעום באמצעותה מהשפע העילאי שיתגלה לעתיד-לבוא, שכן כך אנו מכינים את עצמנו לקראת הגאולה.

ועל-כן, בזמן הזה, לימוד תורת החסידות הוא חובה המוטלת על כל יהודי, ובאמצעותה אפשר להגיע לשלמות בעבודת הבורא, בלימוד התורה ובחיי תורה ומצוות מתוך שמחה וחיות.

יום יבוא ונבין

שאלו פעם את אדמו"ר ה'צמח-צדק': לשם מה עלינו להתייגע בלימוד תורת החסידות, והרי עוד מעט יבוא משיח, ואז "כולם ידעו אותי"?

השיב ה'צמח-צדק': "הדבר דומה לאדם שעומד מאחורי הכותל ומקשיב לדברים הנאמרים בתוך החדר. הוא מצליח לקלוט רק את כללות השיחה, מלה פה מלה שם. אבל אחר-כך, כשיספרו לו את פרטי השיחה, ייזכר במה ששמע ויאמר: אה! אה!, עכשיו אני מבין מה שמעתי קודם. כך יהיה כשיבוא משיח: אלה שלמדו חסידות, יאמרו אה! אה!, זה מה שלמדנו בזמן הגלות".

זהירות - קבלה!

כפי שאמרנו בתחילת המאמר, לימוד ספרי קבלה ראוי רק לתלמידי חכמים גדולים ובעלי סגולות הבנה שבפנימיות נפשם. מאחר ואין לנו כלים להעריך את יכולותינו, לא מומלץ לעסוק בלימוד ספרי הקבלה, אלא בדרך של לימוד תורת החסידות ובכך אנו לומדים קבלה בדרך מוארת וסלולה.

הרבי מליובאוויטש, באגרת שכתב ביום כ"ג בתמוז ה'תשט"ו ביטא את הדברים באופן ממצא כדלהלן:

"מה שכתב אשר פלוני בן פלוני מציע לו ללמוד ספר 'עץ חיים', הנה אף שמובן שהלומד בזה הרי הוא לומד תורת אלקים חיים, פנימיות התורה, אבל בשעה שנלמדים הענינים בספרי חסידות חב"ד - מבינים אותם ושוללים פירושים שלא כדבעי חס ושלום..."

פירוש הסולם לספר הזוהר

"ומה שכתב אודות פירוש הסולם על הזהר, הנה לא ראיתיו אלא בהעברה בעלמא לאיזה רגעים, ומובן שאי אפשר לחוות דיעה על יסוד זה. והספר אינו אצלי, וכפי הנשמע סלל דרך לעצמו בלימוד עץ חיים והזהר, ואנו אין לנו אלא דרך המלך של נשיאנו בתורת החסידות."