מאמרים נוספים בנושא
	האם אפשר להתווכח על אמונה?
	האם האמונה היא מפלט מקשיי החיים?
	להאמין פירושו להכיר במגבלות האדם
	האמונה אינה זקוקה להוכחות
	אל תביאנו לידי ניסיון
	להיות יהודי מאמין בשנות האלפיים
	לאמונה היגיון משלה

בדורות האחרונים, כאשר נוצר בעם-ישראל הפער בין שומרי-מצוות למי שאינם שומרי-מצוות, התעוררה מחדש השאלה, האם חיים של תורה ומצוות הם עניין של אמונה, או שהדבר מתחייב גם על-ידי השכל וההיגיון האנושי. לאחרונה אנו מרבים לשמוע על סמינרים והרצאות שבהם מוכיחים באופן חותך ומשכנע שיש בורא לעולם, שמעמד הר-סיני הוא אירוע היסטורי אמיתי וכיוצא-בזה. איפה האמונה בכל העסק הזה?

מבחינת הגישה היהודית האמיתית לנושאי האמונה, יש כאן סכנה לא קטנה. אין לזלזל בחשיבות ההבנה והשיכנוע השכלי, אבל צריך להיזהר מפני עשיית השכל לבסיס האמונה. המשפט: "אני לא צריך להאמין בקב"ה; אני יודע ומבין שהוא קיים" - עלול להיות משפט אומלל, אם אין יודעים להבינו נכון.

השכל משרת בלבד

גישה מעין זו עלולה להוליד הכרזה אומללה אחרת, שאותה משמיעה תכופות דמות ידועה בגלריית ה'חוזרים בתשובה', ולמרבה הפלא מתועדים הדברים בקלטות באין פוצה פה ומצפצף. וכה אומר האיש: "אני יכול להוכיח לכם שחור על-גבי לבן שהתורה היא אמת לאמיתה. אם תצליחו להוכיח לי שאני טועה, אני מצהיר בזאת, שאסיר את הכיפה מעל ראשי ואחזור להיות חילוני כפי שהייתי". זה נשמע מאוד חברהמני, אבל האומנם זו גישתו של יהודי מאמין?!

באיזה מקום בתורה מותנית החובה לקיימה במידת ההשתכנעות האישית וההוכחות השכליות?! ואולי נשאל זאת ברמה הפשוטה ביותר: אדם שעובר על מצוות התורה בנימוק ש'שיכנעו' אותו ו'הוכיחו' לו שאין בה אמת (חלילה), האם ייצא זכאי ביום הדין?! ממתי מהווה מידת ההבנה של התורה ומצוותיה בסיס לקיומן ולאי- קיומן?! איפה האמונה הפנימית, הבלתי- מעורערת, שגרמה לדורות של יהודים למסור את נפשם על קידוש-השם - בניגוד לכל שכל והיגיון?!

זו הסכנה הגדולה שבשימת דגש רב מדי על ההיגיון האנושי. הוא אינו יכול לבוא בשום פנים ואופן במקום האמונה, שהיא ההכרה הפנימית, המוחלטת, של הנשמה. יש לשכל חשיבות רבה מאוד, ועל הפעלתו מבוססת כל שיטת חב"ד (חכמה, בינה ודעת), אבל צריך לשמור את הגבול בין הפעלת השכל בשירות האמונה, לבין עשייתו לעיקר במקום האמונה.

דרך מסוכנת

אדם שמקיים את מצוות התורה רק משום שהשתכנע בשכלו בנכונותן, מבלי שתתעורר האמונה שבלבו, יקיים אותן בקרירות, בכעין מילוי-חובה, והספקנות לא תעזוב אותו לרגע. השכל, מטבעו, אינו יכול להיות מוחלט, והוא משאיר תמיד נימה של ספקנות. אין בו אותה נחישות וחמימות של האמונה, והוא גם נתון לשינויים. זו דרך מסוכנת, שעומדת על כרעי תרנגולת, ורבים חללים הפילה.

צריך לבסס את חיי התורה והמצוות על האמונה, אותה אמונה שחבויה בלבו של כל יהודי, ושלפעמים צריך רק לעורר אותה מעט ולגלות את הניצוץ. אחרי שהאמונה כבר מאירה בנפש האדם, אפשר בהחלט - וצריך! - לשאוף להבין ולדעת, ולא להסתפק באמונה בלבד. יהודי צריך לומר: "אני לא רק מאמין, אני גם יודע", אבל הבסיס חייב להישאר תמיד - האמונה.

ולאמיתו של דבר, גם גישה זו עצמה מובנת בהיגיון פשוט: הרי התורה היא תורתו של הקב"ה; איך ייתכן אפוא, שאדם יתנה את קיום מצוות הבורא בכך שיבינם בשכלו האנושי?! וכי זה הגיוני לדרוש מהקב"ה שיהיה מובן לבן-תמותה?! בראש ובראשונה עלינו לציית לצו האלוקי, ונוסף על כך מחובתנו להשתדל ולהבין כל מה שיש ביכולתנו להבין.